פרשת בהעלותך – רצון לעבודת השם

"וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר ט. ו')

"ויאמרו האנשים ההמה אליו" אמרו חז"ל – מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצוות." (ספרי)

הגמרא בברכות (לה ע"ב): בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים היו מכניסים פירות דרך טרקסמון (שער) כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר, דאמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית.

בלב לבה של פרשתנו נמצא הסיפור על אותם אנשים שפונים אל משה רבינו ותלונה בפיהם, וכך מספרת התורה:

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא: ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן יהוה במעדו בתוך בני ישראל: ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה יהוה לכם: וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח ליהוה: בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו." (במדבר ט'. ו' – יא')

ותמוה הדבר: מדוע דווקא בדין זה של פסח שני או פסח קטן כלשון המשנה, נתן הקדוש ברוך הוא אפשרות נוספת – מועד נוסף לעריכת הפסח לאותם אנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח בארבעה עשר בניסן. מה שלא מצאנו בשום חג אחר?

ואפשר כי אמרו חכמים "הבא ליטהר מסייעין בידו". אותם אנשים שהיו אנוסים ולא יכלו להקריב את קרבן פסח במועדו, היו בצער גדול על כך, ועל כן באו אל משה רבינו מתוך דאגה ואכפתיות לעניין ושאלו. "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן יהוה"? אנו רוצים גם לקיים את המצוה!

משה רבינו שומע ואינו יודע מה להשיב! ואז אומר להם משה: "עמדו ואשמעה מה יצוה יהוה לכם"? והקדוש ברוך הוא משיב למשה ואומר: "דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח ליהוה: בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו":

אם יש אנשים קדושים וצדיקים כאלה שאכפת להם כל כך לקיים את המצוה וכל כך כואב להם שנמנעו מעשייתה, אזי לא אמנע בעדם לקיים את הפסח, ולכן הנה להם אפשרות למועד נוסף לעריכת הפסח.

המורם מכך, כאשר אדם מאמין בצדקת דרכו ודרך זו היא אכן דרך של אמת, דרך של תורה, אזי אם יתעקש יצליח. זוהי בחינה של "אהבת ה'" לעשות את רצונו בישרות ובתמימות ולא לחפש לעגל פינות בכדי לצאת ידי חובה.

בספר "לפיד אש" מסופר על האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג זצ"ל פרקים מסעירים ומרטיטי נפש על אהבת ה' במסירות נפש בהיותו בגיא צלמות, במחנות ההשמדה בשואה הארורה בידי הגרמנים ימ"ש, ואף שהיה לו כל ההיתרים להפטר מהמצוות חיפש וחתר כיצד ואיך יהיה ניתן לקיים את כל מצוות ה'.

סיפר אחד ממקורביו ששהה בשנות השואה במחיצתו של רבינו בחג הפסח שנת תש"ה במיהלדארף: במשך כל ימי הפסח כמעט לא אכל הרבי מאומה… סירב אפילו לגעת במנת הלחם היומית הזעומה שחילקו לאסירי המחנה.. הוא ניזון אך ורק מתפוחי אדמה בודדים שהביא לו מישהו לסירוגין, תפוחי אדמה בקליפתם, והיה אופה אותם על גב קופסת שימורים ריקה שהגעיל במיוחד לפני החג…

זוכר אני שביום אחרון של פסח, כשלא היתה בידו קופסת שימורים זו, מכיון שהוצא ביחד עם קבוצת עובדים אל השדה אשר מחוץ למחנה, סירב האדמו"ר זיע"א לשבור את רעבונו בתפוח אדמה אפוי שהגיש לו אחד מאנשי הקבוצה, בגלל שנאפה על גבי כלי שלא הוכשר מגיעולי חמץ. לבסוף, במהלך העבודה; זימנו לו משמים בשדה ראש סלק סוכר להשיב נפשו… וזכורני שבאותו רגע זרחו פניו מרוב אושר, על שזכה לעמוד בנסיון… והתבטא אז בקורת רוח, מימי עוד לא טעמתי בפה שלי טעם מתוק כזה…

בימים האחרונים לשהותו , בשבי הנאצים ימ"ש, משהרגישו הגרמנים, כי תבוסתם קרובה, ולאור העובדה שבדכאו כבר השביתו בחודשים האחרונים את פעולת תאי הגזים והקרימטוריום היו מחפשים ומוצאים דרכים אחרות, מאולתרות למיצוי אחרון של ברבריותם, הוציאו את שארית עובדי הכפיה ששרדו במחנה למצעד מות אכזרי שנמשך ימים שלמים, טילטלו והריצו רגלי את השבויים האומללים ממקום למקום, ללא יעוד וללא שום מטרה, בלא אוכל ושינה, למען ענותו בסבלותם, לפעמים העלו אותם על קרונות רכבת, שהסיעה אותם כברת ארץ קטנה הלוך ושוב.

ביום השישי ערב שבת קודש פרשת אמור, שחל בו פסח שני, קרה מאורע מוזר השרידים רגילים לכנותו בשם השחרור המדומה, בחניית ביניים שעשתה הרכבת באחד הכפרים, בעוד הם כלואים בקרונות שעמדו על גבי מסילת הברזל, נכנסו פתאום פנימה קציני אס אס וקראו אל היהודים השבויים, אתם חפשיים! כשהם קורעים ותולשים את הסמלים מהם.

רבים מהיהודים, שהאמינו להכרזה, מיהרו לרדת מהקרונות, והתפזרו לכל עבר, כדי לחפש אוכל וכדומה, אולם האדמו"ר זיע"א פנה תיכף באותו רגע ליהודים שעמדו סביבו בשאלה, הלא ערב שבת היום להיכן נלך? ובנשימה אחת הוסיף בלחישה לבי אומר לי ש… לא הכל פה חלק.

הוא הציע לכולם להישאר בתוך הקרונות, אולם רק חלק מהאנשים קיבלו את עצתו, כעבור שעה קלה התברר לאותם מאושרים מהו "רגלי חסידיו ישמור"; כי הנה בלי שום אתראה מוקדמת, הגיעו לפתע מכל העברים מלאכי חבלה בדמות זקיפי אס אס על אופנועים, כשבידיהם רובים אשר פלטו אש – תופת לכל הכיוונים, והפילו מאות חללים מקרב האנשים שירדו לשוטט בסביבה, באותו זמן פעלו במרחב האוירי מטוסים אמריקאיים, שהפציצו את כל האזור בלא אבחנה, וגרמו גם כן למאות הרוגים חפים מפשע, רק הרבי הקדוש והנלווים אליו, אשר לא עזבו את הקרונות מפני קדושת השבת, נשארו חיים וקיימים ללא פגע.

והנה השתרר שקט, נדמו היריות, ירד הלילה, אתא שבת, האנשים בקרון שרויים לתדהמה ממאורעות היום, המוח מטושטש כליל, רק האדמו"ר זי"ע שומר על צלילות הדעת, דאגה גדולה מכרסמת בלבו, איך מקיימים עכשיו את המצוה של סעודת שבת? אכן זו הדאגה היחידה הממלאת עכשיו את חלל עולמו, מעולם לא החסרתי סעודה בשבת יבב בינו לבין עצמו. הוא עבר בתוך הקרונות מאיש לאיש בשאלה מי רוצה לרכוש לעצמו עולם הבא, מי יכול לתה לי לאכול דבר מה לכבוד שבת?

והנה נתקל בר' יעקב קאהר מסעליש, שהחזיק בהיחבא מתחת לכותנתו מספר תפוחי אדמה לא מבושלים, נתן לו תפוח אדמה בודד, ותיכף התלהב והתחיל לזמר בדביקות רבה אתקינו סעודתא דמהימנותא… אתקינו סעודתא דמלכא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין, וקיים בתפוח אדמה זה את המצוה של סעודת שבת כאילו היסב לשולחן מלא מעדנים.

אחרי שסיים פנה שוב אל הצעיר בשאלה ביישנית אולי יש מקום לדבר על תפוח אדמה נוסף, בשביל סעודתא דעתיקא קדישא, והצעיר הסכים ונתן לו גם למחרת תפוח אדמה נוסף לקיים סעודה כדת היום.

אדמו"ר זיע"א הוצף כולו רגשי גיל כאדם המאושר ביותר עלי אדמות, וכה אמר אז לאותו צעיר: אינני אומר לך תודה, אני לא מנסה אפילו לחשוב כיצד לגמול לך עבור טובה זו, כי רוצה אני שבעל הגמולות בכבודו ובעצמו ישלח שכרך עבור החסד הגדול שעשית עמדי… האח, אכן אתה אינך מסוגל כלל לתפוס בשכל אנושי מה רב טוב וחסד גמלתני בשבת זו…,הרי בלעדיך לא יכולתי לקיים את סעודת השבת…

וכל זה למרות שאיבד האדמו"ר זצ"ל במחנות ההשמדה אשה ואחד עשה ילדים קדושים וטהורים הי"ד.

ומסופר שם, כשנודע לו שלא נותרה נפש חיה מכל משפחתו, נענה ואמר: אבד לי הכל, רק את הקדוש ברוך הוא לא אבדתי! והיו שגורים על פיו, דברי אחד החסידים שהביא ה"חובת הלבבות": אלקי! הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכים הושבתני, בעוזך וגדלך נשבעתי, גם אם תשרפני באש, לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך!!

עוד הביא שם, בשעות מסוימות, כשהגדישה סאת צרותיו, הזכיר האדמו"ר את הסיפור המובא בספר "שבט יהודה", אודות יהודי צדיק ממגורשי ספרד, אשר ביום עברה השתרגו עליו הצרות והאסונות למעלה ראש, נשא כפיו כלפי מעלה ואמר: רבון העולמים, הרבה אתה . עושה שאעזוב דתי, תדע נאמנה שעל כורחם של יושבי השמים, יהודי אני ויהודי אהיה, ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי!!

נושא: פרשת בהעלותך