פרשת בלק – אל תראי תולעת ישראל

"וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא." (במדבר כב, ד)

"אל זקני מדין. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו, לה) המכה את מדין בשדה מואב, שבאו מדין על מואב למלחמה. אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב לטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו אין כחו אלא בפיו. אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו." (רש"י)

הגיבור המרכזי בפרשתנו הוא איפוא בלעם, מדוע אם כן נקראת הפרשה על שם בלק?

אפשר לומר כי באופן יחסי בלק היה גוי הוגן יותר מבלעם הרשע, כיוון שלא הסתיר את איבתו ושנאתו לעם ישראל, מה שבלבו היה בפיו, וכך מעידה התורה: "ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי: ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ…" האנטישמיות שלו כלפי ישראל היתה גלויה לחלוטין, ולא הסתתר אחרי כל מיני אידיאולוגיות פסולות, הוא לא ביקש לעשות מעשה זמרי ולקבל שכר כפנחס. מה שאין כן בלעם הרשע שלא היו פיו ולבו שווים. אלא דיבר אחד בפה ואחד בלב, היה מדבר דברי מליצות למיניהם דוגמת "כל אשר ישים ה' בפי אותו אדבר". אך בתוך תוכו חיפש את הסדק בו יוכל דרכו לחדור ולקטרג על עם ישראל ואז תהיה שעת הכושר לקלל אותם. וכשמזימתו לא צלחה בידו, אז טרם עזבו את בית בלק מנחה אותו כיצד להחטיא את עם ה' בפריצות גדרי הצניעות והטוהר, ובכך לגרום לגירוש השכינה מהעם, מהמחנה, ומבית ישראל. והתוצאה לא אחרה לבוא. ארבעה ועשרים אלף חללים נהרגים במגיפה.

כמה תלאות רבות של מלחמות ידע עם ישראל במשך שנות גלותו, ומשך היותו במדבר ארבעים שנה עד לכניסתו לארץ ישראל. כל המלחמות התנהלו כמקובל בשדה המערכה כמלחמות קונבנציונאלית, באמצעות כלי נשק ידועים ומוכרים, ואילו כאן בפרשתנו מגלה לנו בלק סוג חדש של מלחמה לא קונבנציונאלית, מלחמת "קללות"! "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני, אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ וגו'" (כב, ו).

ויש להבין מהיכן נטל בלק סיכון באסטרטגיה חדשה זו שאין לה כל נסיון בעבר אם תצלח אם לא?

זאת ועוד למדונו חז"ל במסכת סנהדרין (דף קה): "א"ר יוחנן, מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בליבו. ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – "מה טובו אהליך יעקב" – לא תשרה שכינה עליהם – "ומשכנותיך ישראל" – לא תהא מלכותן נמשכת, "כנחלים נטיו" וכו' אמר רבי אבא בר כהנא, כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך" – קללה ולא קללות" ע"כ.

ויש להבין במה עדיפה ברכה זו מכל הברכות האחרות שרק היא זכתה להישאר ברכה כפי שבלעם אמרה, ואילו שאר הברכות חזרו לקללה?

ויש לומר, כי כידוע קיימות שני דרכים לעריכת מלחמה, הדרך האחת היא הקונבנציונאלית הידועה מאז ועד היום, על ידי כלי נשק למיניהם המצויים בשדה המערכה. והדרך השניה היא: מלחמה רוחנית. התנתקות ממורשת אבות וממסורת הדורות, ואז אין שום הבדל בין עם ישראל לשאר האומות, כי מה שמייחד את עם ישראל ומבדילו משאר האומות היא תורתנו הקדושה. "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

וההבדל בין שני סוגי מלחמה אלו הוא: במלחמה הקונבנציונאלית עיקרה של ההצלחה נתונה בידי שמים כמאמר הפסוק (שמות יד. יד') "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". וכך אכן מעידה ההיסטוריה, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, תמיד היינו מעטים נגד רבים, ותמיד בחסדי ה' נגד כל חוקי הטבע גברנו על אויבנו.

ואילו במלחמה הרוחנית, הרי שעיקר ההצלה תלויה בידי עם ישראל, כפי הנאמר: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". כל העניינים הגשמיים מושפעים ומוכתבים בידי שמים, אך ענייני רוחניות, תורה וקדושה תלוי באדם עצמו, ולכן מחובתנו למסור נפשנו על קדוש ה'.

את זאת ידע בלק היטב, כי להלחם פיזית נגד ישראל, פירושו – להלחם נגד הקדוש ברוך הוא, והכישלון ידוע מראש. ולכן בחכמתו הבין שרק דרך אחת לפניו להלחם נגד ישראל היא המלחמה התלויה בעם ישראל, שיצטרכו בכוחם להשיב מלחמה שערה, בכך שימסרו נפשם לשמר את נכסי האומה מכל משמר, ואם ח"ו ירפו ידיהם מן התורה, כי אז סלולה לו הדרך להצלחה.

מלחמה זו כוחה אינה אלא בפה, באמצעות ההשפעה על רוח העם ותרבותו. ובאם העם הזה ינתק עצמו מן התרבות עתיקת היומין של תורה ומצוות הרי שבזה מוחלט וברור הוא נצחונו של בלק, כי אז הפך את העם הזה לעם אחר, לעם נכרי שאין לו ולא כלום עם "עם ישראל" – "העם היהודי".

ומתוך ברכותיו של בלעם הרשע מתגלית כוונתו האמיתית – ניתוק העם מתורה ומצוות. ועל כן השאיר לנו הקדוש ברוך הוא לפליטה רק ברכה אחת שלא נהפכה לקללה, ברכה שבכוחה לשמור מכל משמר על עיקר העיקרים, על יסוד היסודות, על הבסיס עליו נשענת האומה כולה, על בתי הכנסיות ובתי המדרשות וכדברי הגמרא במסכת ברכות (ח, א) "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד", שם נמצא עוגן ההצלה של העם הזה, שם ימצא האדם את מקורו ושורשו, משם תצא תורת חיים לכל יהודי. ואותה פינה של בתי הכנסיות ובתי המדרשות היא האור היחיד שמאיר את הדרך היחידה לעם ישראל כולו.

ובעצם אלו הם דברי רש"י בפירושו בתחילת הפרשה (בפסוק ד): "ומה ראה מואב לטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא במנהג העולם, אמרו: מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו, אין כוחו אלא בפיו. אמרו, אף אנו נבוא עליהם באדם שכוחו בפיו" ע"כ.

מעתה נבין מדוע בחר בלק להלחם דוקא בסוג זה של מלחמה. גם נבין מדוע דוקא ברכה זו נשארה ברכה, משום שלולי ברכה זו שהיא כאמור – עיקר העיקרים – אין ערך לשאר הברכות, ורק ברכה זו מבטיחה את קיומו של עם ישראל, וכדברי חז"ל במדרש רבה (בראשית סח, טז): "לא עמדו פילוסופין לעכו"ם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, שנתקבצו אומות העולם לאבנימוס הגרדי ואמרו לו, יכולין אנו להזדווג לאומה זו? – אמר להם, לכו והחזירו על בתי כנסיות ובתי מדרשות, אם התינוקות מצפצפין בקולם, אין אתם יכולים להם, שכן הבטיח להם אביהם הזקן, שכל זמן שהקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשו. אין הקול קול יעקב, אז והידיים ידי עשו".

וזו היתה הכוונה האמיתית שעמדה מאחורי הברכה "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (בג, ט), הכוונה היתה הפוכה שלא ישכון בדד, ושבגויים כן יתחשב, ואדרבה, ילמד ממעשיו, ירכוש את תרבותו הזרה, יעשה הכל להידמות להם, ובזה טמונה הסכנה הכי נוראה לעם ישראל באשר הוא.

ומשום כך קבעו חכמינו שמידי יום יתחיל היהודי את תפילת השחר שלו באותה ברכה של "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", שאף שנאמרה מפי אותו רשע, אולם ברכה זו שנשארה ברכה, סוד הקיום של עם ישראל טמון בה, ועל כן חשוב מאד לזכור זאת מידי יום ביומו, באשר בנפשנו הדבר. (אלה הדברים)

בוא וראה מה בין גוי צורר של פעם, ליהודי בדורנו. בלעם הרשע, אותו שאין לו חלק לעולם הבא, כשראה שאינו יכול לקלל את העם, זמם מזימת רשע להפילו ולעורר עליו חימת שמים: להחטיאו בבנות מדיין. כי החטא הוא ערובה לכישלון, למפלה, לסילוק ההגנה האלוקית האופפת את העם. כאמור: "ולא ייראה בך ערוות דבר, ושב מאחריך", תסתלק השכינה. "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך, והיה מחניך קדוש". (דברים כג, טו')

שמירה על גדרי הצניעות והטוהר, על לבוש הולם והתנהגות הולמת, היא הערובה להשראת השכינה. פריצת גדרי הצניעות מגרשת את השכינה. מהעם, מהמחנה, מהעיר, ומהבית חלילה.

אם נבין את שהבין בלעם: פריצות ומתירנות מביאים לסילוק שכינה, לסילוק ההגנה, לחרון אף, לכל רע. שמירת הגדרים תביא לאור פני ה', ולכל טוב ברוחניות ובגשמיות בכל מכל כל.

נושא: פרשת בלק