פרשת השבוע
פרשת ויגש – ערבות הדדית
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה." (בראשית מד, יח)
ויגש אליו. דבר באזני אדני. (בראשית רבה) יכנסו דברי באזניך: ואל יחר אפך. מכאן אתה למד שדבר אליו קשות: כי כמוך כפרעה. חשוב אתה בעיני כמלך, זהו פשוטו. ומדרשו – סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה ע"י זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה (בראשית רבה). דבר אחר מה פרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה אף אתה כן. וכי זוהי שימת עין שאמרה לשים עיניך עליו, דבר אחר: כי כמוך כפרעה – אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך (בראשית רבה). רש"י.
הדרמה שבין יוסף לאחיו מגיעה לשיאה בתחילת פרשתנו כאשר יהודה ניגש ליוסף ומדבר אליו קשות כדברי המדרש. ומיד לאחר מכן נאמר: "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו" (מה' א').
וי"ל מה גרם ליוסף להתודע אל אחיו דוקא עתה? על פי דברי רש"י אפשר לומר כי יוסף הבין שאם הוא ימתח את החבל יותר מדי המצב יהיה מסוכן מאוד עד כדי אבדן שליטה וקיים חשש סביר ביותר שאחיו יהרגו אותו ואת פרעה, על כן היה חייב לחשוף את עצמו ברגע זה.
ולכשנתבונן בפשט המקרא נגלה כי בדברי יהודה מוזכרות שתי טענות עיקריות תמימות למדי ולא דברים קשים כדברי המדרש. הראשונה, הדאגה לשלום יעקב "ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו איתנו, ונפשו קשורה בנפשו. והיה כראותו כי אין הנער ומת (אביו מצרתו, רש"י), והורידו עבדך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה" (מד. ל'- לא'). טענתו השניה של יהודה היא הערבות שקבל על עצמו, "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר, אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים" (שם לב').
ערבות זו שמדבר יהודה איננה מהשפה ולחוץ אלא ערבות ממשית ומעשית, שמוכן הוא להיות עבד במקומו של בנימין כפי שאומר מפורשות ליוסף, "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני, והנער יעלה עם אחיו" (שם לג'). ולבסוף חוזר יהודה לטענתו הראשונה, "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" (שם לד'). או אז מתגלה יוסף לאחיו. מכאן שדאגתו של יהודה לאביו ולאחיו היא שגרמה ליוסף להבין כי הגיע הזמן להתודע לאחיו.
במדרש רבה (צג. ט') מובא: א"ר חייא בר אבא כל הדברים שאת קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאת מגיע ולא יכול יוסף להתאפק, היה בהם פיוס ליוסף ופיוס לאחיו ופיוס לבנימין. פיוס ליוסף, לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על בניה של רחל. פיוס לאחיו, לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על אחיו. פיוס לבנימין, אמר לו כשם שנתתי נפשי עליך כך אני נותן נפשי על אחיך". כאן מתגלית הדאגה, האכפתיות והערבות בתפארתה, ערבות שבאה ממקור טהור וכל מחשבותיה רק על טובת הזולת ולא על טובת הערב עצמו.
ולכאורה קשה להבין את גישתו ותפיסתו של יהודה, איך יתכן שיהודה יהיה מוכן לשעבד את עצמו לעבדות קשה ומסוכנת במקום זר ואכזר, לכאורה איך מתמסר יהודה בנקל לקבל עבדות תחת שחרורו של בנימין, והרי הלכה פסוקה היא, "אין דוחין נפש מפני נפש"? (שו"ע סימן תכה סעיף ב')
אבל כשנעיין נמצא שהתורה עצמה מבארת את מניעיו של יהודה, "כי עבדך ערב את הנער מעם אביו לאמר…" (בראשית מד. לב'). ערבות בדרך כלל פירושה אחריות, אולם ערבותו של יהודה הייתה שונה ומיוחדת במינה. יהודה חותם על כתב ערבות עם אביו: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו", "אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים" בעוה"ז ובעוה"ב! הוא מוכן להיות ערב קבלן שהתובע יוכל לתובעו לא רק בהיותו בחיים, אלא אף לאחר מיתתו.
והגמרא אומרת: (בבא קמא צב. ע"א) שלאחר פטירת יהודה לא רצו בשמים להכניסו לישיבה של מעלה, עד שעמד משה והתפלל: "שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו", ערבותו של יהודה עברה את כל הגבולות, והרקיעה שחקים והגיעה למושגים רוחניים שאין לנו בהם הבנה ותפיסה, שכן יהודה למרות שקיים את הבטחתו והשיב את בנימין בחזרה אל אביו. מכל מקום ערבות זו עכבה את כניסתו לישיבה של מעלה. ומכאן הוכיחו חז"ל: (מכות יא. ע"ב) שנידוי אפילו על תנאי צריך התרה.
לכאורה עלינו להבין מהו משמעות המושג "ערבות"? ערבות הוא מלשון ערבוב, וכן מלשון עירוב. כשרוצים לאחד את כל העיר עושים עירוב. ועירוב הוא מלשון עירוי – מעורים זה בזה. אם יהודה קיבל ערבות על בנימין הוי אומר שיהודה מעורב והוא חלק בלתי נפרד מבנימין. וכך היא ההלכה בדיני ערבות, אדם הערב לחברו, ועל סמך ערבותו של ראובן מקבל שמעון את סכום הכסף. פירוש הדבר שראובן עצמו לווה את הכסף ומעבירו לשמעון. (רשב"ם ב"ב קעג ע"ב) ולכן כשיש קושי ללווה לפרוע את הכסף, ואף אם יש ללווה קושי לגבות, כגון שהלווה או נכסיו נמצאים במדינת הים, או כגון שהלווה אדם אלים שאינו מציית לבית דין, יכול המלווה לגבות את כספו ישירות מראובן הערב, גם מבלי שניסה לתבוע תחילה את הלווה . (שו"ע קכט. י'-יא')
ואם כך מאחר ויהודה הוא ערב עבור בנימין הרי שהם כגוף אחד, אין כל הבדל אם בנימין ישב במצרים או יהודה? הלא שניהם מהווים יחידה ואינם אלא כאחד. והרי זה דומה לשליט שיבקש מעבדו שיד ימינו יעבוד דווקא, הייתכן שתתנגד היד ותאמר: לא! שכני יד השמאל תעבוד אצלך? כן העניין כיון שיהודה נקשר לבנימין בקשר נפשי שאין למעלה ממנו, ממילא אין עוד מקום לשאלה שאין דוחין נפש מפני נפש. שכן אין כאן ב' נפשות, הם התחברו והפכו לנפש אחת. "עם ישראל ערבים זה לזה.."
נושא: פרשת ויגש