פרשת פינחס – גלגולים ותיקונים

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם." (במדבר כה, יא-יב)

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (סנהדרין פב ע"ב, סוטה מג ע"א)" (רש"י)

אחת הפרשיות המאתגרות והמרתקות ביותר היא פרשת פנחס, פרשת זו מספרת על קנאת ה' המפעמת בפנחס, ועל ידי מעשה חריג שעשה, בקנאותו הציל את עם ישראל מכיליון.

על מעשהו זה שעשה פנחס ריננו השבטים ובזו לו באומרם, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל?

ויש לתמוה על שבטים אלו שבזו לו, האם לא די היה להם בגילוי מפי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו באומרו: "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי": והלא ראו עין בעין שהמגיפה כילתה עשרים וארבעה אלף מישראל, ולא פסקה אלא עם מעשהו הנחרץ של פנחס!

כנראה, שאין די בקנאות, אף לא אם תוצאותיה מבורכות. הקנאות חיובית רק אם מניעיה טהורים ונאצלים! השבטים ריננו ואמרו: היודעים אתם מדוע עשה פנחס מה שעשה, מדוע נטל רומח בידו? כי בעורקיו זורם דם נכרי, רגשות גויים פועמים בו! סבו פיטם עגלים לעבודה זרה…

לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרון, הקדוש ברוך הוא שבוחן כליות ולב העיד בו שכל רגשותיו נאצלים, כל ייחוסו משל אהרן הוא, אוהב השלום ורודף השלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה!

ואלמלא כן, היה עליו להימנע ממעשה! כי מעשה שכשלעצמו אינו הגון, כהריגה, אלא שהכוונה שמאחריו מכשירה אותו, קנאות לשם שמים, יש לעשותו בטהרת לב מושלמת. ובלעדיה, נאסר הדבר.

בספרי המקובלים מובא כי תחילתו של סיפור מעשה זה של פנחס מתחיל עוד מתקופת יעקב אבינו ע"ה, ומתגלגל מאז עד אשר בא לידי סיום בתקופתו של רבי עקיבא.

תחילתה של פרשה זו מתחילה בסיפורה של דינה בת יעקב עם שכם בן חמור, כמובא בתורה בהרחבה בבראשית (לד. א' – לא'):

"ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ: וירא אתה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אתה וישכב אתה ויענה: ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה וידבר על לב הנער: ויאמר שכם אל חמור אביו לאמר קח לי את הילדה הזאת לאשה: ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחרש יעקב עד באם: ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו."

"ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה: וידבר חמור אתם לאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם תנו נא אתה לו לאשה: והתחתנו אתנו בנתיכם תתנו לנו ואת בנתינו תקחו לכם: ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה: ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה אמצא חן בעיניכם ואשר תאמרו אלי אתן: הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי ותנו לי את הנערה לאשה."

"ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם: ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו: אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר: ונתנו את בנתינו לכם ואת בנתיכם נקח לנו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד: ואם לא תשמעו אלינו להמול ולקחנו את בתנו והלכנו: וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור: ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב והוא נכבד מכל בית אביו."

"ויבא חמור ושכם בנו אל שער עירם וידברו אל אנשי עירם לאמר: האנשים האלה שלמים הם אתנו וישבו בארץ ויסחרו אתה והארץ הנה רחבת ידים לפניהם את בנותם נקח לנו לנשים ואת בנותינו נתן להם: אך בזאת יאתו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים: מקניהם וקניינם וכל בהמתם הלוא לנו הם אך נאותה להם וישבו אתנו: וישמעו אל חמור ואל שכם בנו כל יצאי שער עירו וימלו כל זכר כל יצאי שער עירו."

"ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר: ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו."

במדרש מובא, כי דינה לא רצתה לצאת מבית שכם עד שלא הבטיח לה שמעון שישא אותה לאישה, ומשמעון ודינה נולד שאול בן הכנענית, הוא שלומיאל בן צורישדי הוא זמרי בן סלוא הוא גלגולו של שכם בן חמור, ונמצא ששמעון הרג את שכם בן חמור וקיבל אותו בגלגול בבנו שאול בן הכנענית.

עוד ידוע כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר בריה ובריה, ולמרות ששכם בן חמור ואנשי עירו מלו את עצמם שלא לשם מצוה אלא בכדי לקיים את התנאי של בני יעקב כדי לקבל את דינה, אבל כיוון שהיה להם בזה גם רצון להתגייר להיות כבני יעקב, לכן הביאם שוב בגלגול כדי לתקן את מעשיהם, ואכן, מלבד שכם בן חמור שהתגלגל בסופו של דבר להיות זמרי בן סלוא, גם אותם עשרים וארבעה אלף איש שנהרגו בשכם לאחר מילתם, חזרו בגלגול באותם עשרים וארבעה אלף איש מבני שבט שמעון, ובהיותם כן, צריכים היו לתקן את משיכתם לזנות משורש נשמתם, אך לצערם לא הצליחו לתקן את אשר קלקלו ונמשכו הם ונשיאם אחרי בנות מואב ומדיין ושוב נהרגו במגיפה.

נמצא כי לאחר מעשהו הנועז של פינחס, עדיין נותרו אותם נשמות של עשרים וארבעה אלף איש שמתו במגיפה מקולקלים בטומאתם, בנוסף לנשיאם הלא הוא זימרי בן סלוא שהגדיל לעשות מעבר לחטא הזנות חטא נוסף של חילול ה' שכידוע רק מיתה מכפרתו, ולמעשה שכם בן חמור הוא זמרי בן סלוא, צריך כעת לתקן שני חטאים גדולים: חטא של זנות וחטא של חילול ה'.

נתגלגל ונתעכב תיקונם של ארבעה ועשרים אלף איש אלו יחד עם נשיאם זמרי בן סלוא עד לדורו של רבי עקיבא.

רבי עקיבא בן יוסף, חי בסוף המאה הראשונה ובמאה השניה לספירה, בתקופת השלטון הרומאי בארץ ישראל, וחווה כילד את חורבן בית המקדש השני.

האר"י הקדוש ז"ל מגלה לנו סוד נפלא, גלגול נשמתו של זמרי הוא רבי עקיבא. רבי עקיבא בא לתקן את זמרי בן סלוא, ועשרים וארבעה אלף תלמידיו שמתו היו גלגול של עשרים וארבעה אלף איש שנהרגו במגיפה של בעל פעור.

וכך אומר המדרש: כאשר התחילו לעבוד ע"ז של בעל פעור ובפרט משבט שמעון שהתחתנו עם אנשי הערב רב כמובא בזוהר הקדוש. היו משה, אהרון והסנהדרין דנים דיני נפשות את אותם הנצמדים לבעל פעור.

כשראה שבט שמעון שהושיבו בתי דינים ואת נשיא שבטו הוא זמרי לא הזמינו, נתאספו כל בני שבט שמעון ואמרו לזמרי: למה אתה שותק והרי אנו נדונים במיתה, ואינם מחשיבים אותך למנות אותך בין השופטים, ועכשיו דע מה שאתה עושה.

כששמע זמרי את דבריהם נכנסה לשון הרע לתוך אזניו, אמר להם: ראו עכשיו כיצד אדון אותם. ואסף עשרים וארבעה אלף אנשי שבט שמעון ותפס את המדינית ששמה היה כזבי בת צור שהיתה בתו של בלק, ששלח אותה בלק לזנות עם ישראל על פי עצת בלעם הרשע. אמר זמרי לכזבי: השמעי לי. אמרה לו כזבי בת צור אני בת מלך וצוה עלי אבא שלא להזדקק אלא לגדול שבכם והוא משה. אמר לה זמרי אני הגדול, שכן משה רבינו הוא נשיא שבט לוי שהוא השלישי בשבטים, ואני נשיא שבט שמעון שהוא השני בשבטים, ואחז אותה בבלוריתה ובא לפני משה ברוב עזות, ואמר לו: בן עמרם, אשה זו אסורה או מותרת? ואם תאמר לי שהיא אסורה, בת יתרו מי התירה לך? שהיתה מדינית.

וזו לא היתה שאלה, כי משה לקחה לפני מתן תורה. ובשעת מתן תורה כשם שכל ישראל נכנסו לכלל יהדות בקבלת התורה, אף אשת משה עשתה כן, כמו שנתגיירו הרבה מן הערב רב.

זמרי לא המתין עד שיענה לו משה, אלא תפס את כזבי בפני משה ובפני כל ישראל ונכנס לאהלו ועשה עמה עבירה. ומשה כעס ונתעלמה ממנו הלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו. שהמקנאים קנאת ה' צבאות הורגים אותו באותה שעה שבעל הנכרית. אבל לאחר שפרש ממנה אסור להורגו ולא בי"ד דנים אותו, אלא נפרעים ממנו מן השמים. ובתוך כל עדת ישראל נעלמה ממנו הלכה זו ולא היה יודע מה לעשות, ואז התחילו כל העדה לבכות פתח אהל מועד.

ראה פנחס אותו מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה: מקובלני ממך הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, כן למדתנו כשירדת מסיני, ולא היה מי שיקום ויפגע בו. אמר לו משה: הקורא את האגרת הוא נעשה השליח.

מיד לקח פנחס רומח בידו. הוציא את הברזל ושמו בחיקו ורק את הנצב החזיק, והראה כאילו הוא נשען עליו בהליכתו. שאילו היו רואים אותו אנשי זמרי שהולך עם רומח, היו הורגים אותו, ולא היו נותנים לו ליכנס לתוך האהל של זמרי. וכשנתקרב לאהל אמר להם: היכן מצינו ששבט של לוי יותר חשוב משבט שמעון. שהרי שבט שמעון הוא שבט שלכם יותר גדול משבט לוי, ואתם נצמדים לבנות מדין ומואב, למה אנו צריכים להיות צדיקים יותר מכם. וכששמעו דברים אלו יוצאים מפיו של פנחס היו סבורים שאף הוא רוצה לזנות ונתנוהו ליכנס בפנים. וכשנכנס פנחס לאהל ומצא אותם יחד, הוציא את הברזל של הרומח והכניסו לתוך הניצב ודקר שניהם בעודם צמודים. והוציאם מחוץ לאהל, והוליכם בכל המחנה, ומיד פרצה המגפה ומתו בה עשרים וארבעה אלף איש.

עשרים וארבעה אלף איש אלו שמתו במגיפה זו היו צריכים כפרה, עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא מגלים המקובלים היו גלגול נשמותיהם של עשרים וארבעה אלף אנשים אלו!

החתם סופר כותב: "ויהי אחר המגיפה" זה כלל שאחר מקרה זה יהיה עוד מקרה (אחרי זה מופלג לעתיד).

כדי לסגור את הסיפור צריכים לדעת כי אדם חייב למלא את המטלה שמוטלת עליו משמים אם לא בגלגול זה אז בגלגול אחר.

הארי ז"ל מגלה לנו עוד דבר נפלא שעקיבא בן יוסף עם הכולל בגמטריא זה: ארבע מאות ושש כמו זמרי בן סלוא, ורבי עקיבא בא למעשה כדי לתקן את זימרי בן סלוא.

אמרו חכמים: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. ומדוע באמת זלזלו אחד בשני, ולא נהגו כבוד זה לזה? אלא כיון שהכירו אחד את חברו ואת עוונו מחטא שחטאו כשישבו בשיטים, ועם איזה אישה חטא.

על פי דברים אלו, מי שיבדוק בחז"ל יראה דברים להפליא איזו הקבלה בין חייו של זמרי בן סלוא לחייו של רבי עקיבא ממש דוגמת פאזל. את כל מה שקלקל והרס זימרי בן סלוא, בא רבי עקיבא ותיקן.

דורו של רבי עקיבא היה דור מעולה, דור של קדושים וצדיקים, ועליו הוטלה המשימה לתקן את דור המדבר ולהביאו לעוה"ב לנצח.

עקיבה עם ה' בסוף מרומז בסופי תיבות של הפסוק: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

מי הוא היה זמרי?

זמרי התחיל ברום המעלה, בשיא הנתונים, היה נשיא שבט בישראל, במעלה עצומה ביותר, וירד לתהום הגרועה ביותר, מת על חילול השם.

ומי הרג אותו? פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.

רבי עקיבא יוולד ויתחיל מהשפל, מהתחתית, מאותה נקודה שאליה ירד זמרי, הן מבחינה רוחנית והן מעמדית ויתקן ויעלה ויגיע לשיא השיאים.

מי הוא היה רבי עקיבא?

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו, רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות.

אמר לפניו, רבונו של עולם, הראהו לי, אמר לו חזור לאחורך, הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו, רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו.

חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו, רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו שתוק! כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו, רבונו של עולם, הראיתני תורתו הראני שכרו, אמר לו חזור [לאחורך], חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו, רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל שתוק! כך עלה במחשבה לפני (מנחות כט:):

ויש להבין מה פרוש הדבר שאומר הקדוש ברוך הוא למשה 'חזור לאחריך'?

נסביר ונאמר: זמרי בן סלוא נשיא שבט חוטא ומחטיא, רבי עקיבא, זוכה ומזכה. במה חטא זמרי? בעריות, בפריצות, בחוסר צניעות. הבא נראה איך רבי עקיבא מתקן זאת עד הסוף ובקיצוניות שאין אדם בכל ההיסטוריה מסוגל לזאת.

הנה זמרי מגיע לכזבי ואומר, השמעי לי, אומרת לו, לא, אבא אמר להכשיל את הגדול שבכם, היינו משה.

כזבי כך נראה היתה עם נתונים נשיים מרשימים ביותר, אביה משתף איתה פעולה והוא עצמו שולח אותה למחנה ישראל כדי להכשיל את הגדול שבהם. ואילו אצל רבי עקיבא שהיה רועה צאן, ראתה אותו רחל שהיתה מפונקת ובת גדולים וכשגילתה צפונות לבה וסודה שמעוניינת היא להינשא לרבי עקיבא מיד אביה כלבא שבוע דחה אותה מביתו ונדה אותה מנכסיו, תשובת המשקל.

זמרי מתחיל משיא השיאים, כנשיא שבט, ומת בשיא השפל, על חילול ה', ואילו רבי עקיבא איך התחיל? היה בן גרים רועה צאן, על פי חז"ל זה המקצוע הבזוי ביותר. היה עם הארץ עד גיל ארבעים, שונא תלמידי חכמים בצורה קיצונית ביותר, עד שהתבטא פעם ואמר: 'מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור'! מאיזה מינימום מאיזה תחתית התחיל רבי עקיבא? זה כמין פרבולה (צורה גאומטרית) כזו, זמרי מתחיל בשיא השיאים ושורש כל נשמות השבט כלולות בו, וירד והדרדר לשפל שיא, למות על חילול ה'.

רבי עקיבא מאידך, יתחיל בדיוק מאותה נקודה שסיים אותו זמרי בן סלוא, משפל שבשפל, כגר בזוי ודחוי, עם הארץ, שונא תלמיד חכמים, ומי יתחיל לבנות את רבי עקיבא? אשה! הלא היא רחל הצדקת שכאשר תעמוד ליד המראה לבדוק אם שערה גדל מספיק, לא בשביל לעשות תסרוקת, אלא כדי למכור אותו שבעלה יוכל להמשיך ללמוד תורה. ומי הרס והביא את זמרי לאבדון? אשה!

זמרי בן סלוא היה אהוד במרום החברה, בעל מעמד חברתי גבוה ביותר, כך גם היתה כזבי בת צור ראש אומות בית אב במדין.

רחל תעשה מעשה שלא מובן, תשלח את רבי עקיבא עם ילדים קטנים לתלמוד תורה ללמוד א' – ב', ופעמים שרבי עקיבא יצטרך לשאול את הילד הקטן, מה המלמד אמר? זו תהיה סנסציה בשכונה, ויאמרו לרחל, מילא אם היית בשולי החברה, אבל את במעמדך לא מצאת רק את עם הארץ הזה, מה יצא ממנו? במקום שילך להביא פרנסה הבית?

רחל היתה מוכנה להתנתק ממנו עשרים וארבע שנים, גם אחרי שתים עשרה שנה שהמית עצמו באהלה של תורה וחזר לביתו, כששמע את שכניו מתבטאים כלפי רחל אשתו, 'אלמנה בסטטוס נשואה'… שתים עשרה שנים שבעלך עזב אותך לאנחות, מה ענתה להם רחל? אם היה שומע אותי, היה נשאר עוד שתים עשרה שנה ללמוד תורה. וכאשר רבי עקיבא שומע את הדברים הוא לא נכנס הבית, אלא חזר לאחריו והלך ועסק בתורה עוד שתים עשרה שנה, ולאחר עשרים וארבע שנים כשחזר עם עשרים וארבע אלף תלמידים, באה רחל להקביל פניו, דחפו אותה תלמידיו כיוון שלא הכירוה, עמד רבי עקיבא הכריז ואמר: הניחו לה, שלי ושלכם שלה!

במקביל, זמרי בן סלוא יכול לומר לכל העשרים וארבע אלף איש שנהרגו על עבודה זרה, שלי ושלכם שלה, של כוזבי בת צור, היא הרסה אותנו.

כעת יובן שזה תיקון החטא, זמרי וכזבי מחוברים בעריות, רבי עקיבא ורחל שיא הפרישות, כך אפשר להתחיל להבין את מערכת היחסים בין רבי עקיבא לרחל, כאן אשה הורסת, כאן אשה בונה, כאן בונים עשרים וארבע אלף תלמידי חכמים, כאן הורסים עשרים וארבע אלף אנשים, כזבי מקריבה הכל לע"ז, רחל מקריבה הכל בשביל תורה, רחל בקשה להינשא לרבי עקיבא בצינעה, כזבי עשתה זאת בפרהסיה לעיני כולם, זמרי מביא מוות לעולם, רבי עקיבא מביא חיים לעולם, לא פעם אמרו על רבי עקיבא, כל הפורש ממך פורש מן החיים, תשובת המשקל.

הדבר המפליא ביותר מי סגר את המערכת אצל זמרי? הלא הוא פנחס, וידוע שפנחס הכהן הוא אליהו הנביא, ע"פ רוב השיטות הוא כהן כך ע"פ התוס' בבבא מציעא וכן בראשונים, והוא שסגר את המעגל אצל זמרי.

אצל רבי עקיבא הוא היה זה שנתן את הדחיפה והעידוד בשעת משבר, כשהיו רבי עקיבא ורחל מתגוררים במתבן, לא מיטה ולא שולחן, לא כסא ולא מנורה, רק תבן שעליו ישבו ועליו ישנו, והיו בשבר גדול מאוד.

בוקר אחד קמו רבי עקיבא ורחל רעייתו לעולם עויין ושחור, עד מתי? מה יהיה? והנה דופקים בדלת, עני בפתח, מבקש תבן לאשתו שילדה תינוק ואין לו היכן להניחו, אמר רבי עקיבא לרעייתו, תראי יש מסכנים יותר מאיתנו שגם תבן אין להם. זה נתן להם את הכח להתחיל. ומי היה אותו עני? הוי אומר, היה זה אליהו הנביא, הוא פנחס.

כעת נבין איך יתכן תיקון עריות?

אדם שרוצה לדעת איך אפשר להינצל ממחשבות זרות ומעריות ולהשמר ממה שציוותה התורה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

אשה הרוצה לדעת איך לבנות את ביתה ושהבעל ישאר נאמן, אומר הרמב"ם יש פטנט אחד לכך.

הפסוק במשלי (ה. יט') אומר: "אילת אהבים ויעלת חן", והכוונה היא על התורה. אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מחכמה. המח לא יכול לחיות בוואקום רוחני, ככל שאדם מנקז דברים בטלים ומחדיר דברי תורה ממילא המח מתמלא בהם, ואם אדם ממלא את המח בדברי שטויות ופחות דברי תורה, אזי מוחו יהיה מלא בשטויות ופחות דברי תורה, הפתרון הוא לא לחשוב מחשבות טמאות.

רבי עקיבא מבחינה זו הגיע לשיא, זוהי גדלותו, ולמרות זאת רבי עקיבא לא סיים את התיקון, צריך לתקן עד הסוף, הוא צריך לעבור את אותה סצנה אותה חוויה שעבר זמרי ולעמוד בה.

עוד ידוע כי רבי עקיבא לא היה עני עד סוף ימיו, שכך כתוב: "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" (אבות ד. ט').

הנה מספרת הגמרא משישה דברים התעשר רבי עקיבא, אחד מהם, מאשתו של טרונסרופוס.

מי היה טורנוסרופוס?

טורנוסרופוס היה נציב רומא ביהודה בזמן מרד בר כוכבא, הוא נכשל בדיכוי המרד בתחילתו והודח, ובמקומו הובא המצביא הרומי יוליוס סוורוס שהיה מצטיין בדיכוי מרידות.

בירושלמי מתואר טורנוסרופוס כמי שלבסוף עינה את רבי עקיבא והוציאו להורג, אך קודם לכן היה נהוג היה בימי שלטונה של רומי, שהנציב הרומי בכל פרובינציה היה נפגש מדי פעם עם חכמי העם הכבוש, להשתעשע אתם בדברי חכמה ופילוסופיה. היה בזה משום שעשוע אינטלקטואלי ומפגש בין הכובש והנכבש ממקום של כבוד מסוים. ועל כן נוהג היה טורנוסרופוס להפגש עם רבי עקיבא. אך בכל פעם שהיה חוזר לביתו מהתנצחות עם רבי עקיבא, היו פניו נפולות.

שאלה אותו אשתו לפשר צערו, וכשהשיב לה אמרה לו: ידוע שאלהיהם של היהודים שונא זמה. תן לי רשות ואלך להכשיל אותו. הסכים טורנוסרופוס והיא הלכה והתקשטה חוץ מיפיה הטבעי, והלכה לרבי עקיבא. כשראה אותה רבי עקיבא רק, שחק ובכה. התפלאה להתנהגותו ושאלה אותו הסבר למעשיו התמוהים. אמר לה רבי עקיבא: שתים אגלה ואחת לא אגלה. רקקתי כי באת מטפה סרוחה, ובכיתי על היופי שלך שיהיה מאכל לתולעים ויבלה בעפר (והר"ן מפרש ששחק, מפני שראה ברוח קדשו שעתידה היא להתגייר ולהינשא לו). (מסכת נדרים נ:).

זו בדיוק אותה הסצנה שעמד בפניה זמרי בן סלוא, רק שהוא נכשל ורבי עקיבא לא.

נקודה נוספת מגלים המקובלים, שכזבי בת צור התגלגלה באיזבל אשתו של אחאב, לא בכדי היא ביקשה להרוג את אליהו, שהרי אליהו הוא פנחס שהרג אותה בגלגול הקודם עם זמרי.

התיקון הגמור היה זה גלגול אשתו של טרונסרופוס, היא ניסתה להכשיל שוב את רבי עקיבא, ורבי עקיבא שהיה גלגול של זמרי היה צריך לעשות שוב את כל הדרך הארוכה והמייגעת בטיפוס אל מרומי ההר שממנו הדרדר ונפל זמרי.

וכאן מגיעים אנו לשיא השיאים בתיקון של רבי עקיבא, זה מתגלגל ומתגלגל עד שמגיעים לשיא התיקון והשלמות.

כיצד היתה פטירתו של רבי עקיבא?

מותו של רבי עקיבא היה טראגי ביותר, רבי עקיבא נתפס מקהיל קהילות ומלמדם תורה למרות גזרת המלכות, והוצא להורג בצורה אכזרית ביותר בה היו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, הוא מת מתוך סבל וייסורים, אך המפליא הוא שכאשר שואלים אותו תלמידיו על התנהגותו האצילית בשעת סבלו ועל כך שגדול בישראל סובל כל כך, עונה להם רבי עקיבא משפט מדהים מצד אחד אך מפליא מאידך, הוא אומר לתלמידיו: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה – בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך – אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד… אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה?… יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.

לצד ההתפעמות הגדולה מגדולתו של התנא הקדוש, יש להבין את ציפייתו רבת השנים של רבי עקיבא למות על קידוש השם, וכי יש לו לאדם לצפות ולהמתין למסור את נפשו על קידוש השם, והלא כבר אמרו כי נוח לו לאדם למות על קידוש השם מאשר לחיות על קידוש השם, כי המהלך היהודי הוא "וחי בהם", אין שום מצוה ביהדות של מסירת הנפש, להיפך, התורה כולה נדחית משום פיקוח נפש, לבד ממקרים מסוימים דוגמת ג' עבירות החמורות, שאם באו לאדם במהלך חייו עליו למסור עליהם את נפשו, אך לעולם עליו להתרחק מאלו העברות שלא יבוא לידי ניסיון, וכאן מצהיר התנא הגדול כי כל ימיו חיכה לשעה זו, אתמהה???

ואמנם, לפי האמת אין ספק כי אין רבי עקיבא ככל האדם, ידע גדול זה בכוח עמקותו וגדולתו האדירה, כי הינו גלגול של זמרי בן סלוא אשר חטא חטא עצום בחללו את שם שמים, ידע רבי עקיבא כי גם עשרים וארבע אלף תלמידיו הם גלגול של עשרים וארבע אלף בני שבט שמעון וכולם באו לתקן, ואכן בסופו של דבר מתו אף הם בקדושה ובטהרה במגיפה, אך רבם – רבי עקיבא היה צריך לחולל מהפך בנשמתו, מהפך המייצג קידוש שם שמים ברמה הגבוהה ביותר, כל ימיו חיכה למסור את כל מהווי גופו הגשמי לטובת דבר אחד ויחיד – קדושת השם, וכשלא בא לידיו הדבר היה מצטער צער רב, משום שאמנם למד ולימד תורה כל חייו, אך עדיין בגודל חטאו הקודם לא הושלם תיקונו, והנה כשהגיעה השעה, היה שמח שמחה גדולה שסוף סוף תיקונו בא על מקומו, ועל כך היה סובל מצד אחד ושמח מאידך, וכיון שכך, מיד שמת יצאה בת קול ואמרה "אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא", כי סוף סוף תיקנת את חטאי נשמתך בקדושה ובטהרה.

כעת יובן את שאמר הקדוש ברוך הוא למשה כשעלה למרום והראה לו את סופו של רבי עקיבא שהיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, נזדעזע משה ושאל: זו תורה וזו שכרה? ענה לו הקדוש ברוך הוא: חזור לאחריך, חזור לדור שלך, דע לך משה כי רבי עקיבא בא לעולם כדי להעלות שבט שלם מתהום הנשיה אל חיי הנצח.

אין מקרה בחיים, מקרה אותיות רק מה', הכל זה עניין של גלגולים, של היסטוריה, של סגירת מעגלים. מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית…

נושא: פרשת פינחס