פרשת דברים – זהירות בכבוד האדם

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל." (א, א)

"אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל." (רש"י)

הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בספרו ("שיחות מוסר" ח"ב) כתב: משה רבנו ימים ספורים לפני מותו, בבואו להוכיח את עם ישראל על החטאים הידועים והמפורסמים לכל, וביניהם חטא המרגלים שעליו נגזרה מיתה על דור המדבר ולא זכו להיכנס לארץ. חטא העגל אשר עדיין רבץ עליהם שלא נפרע כולו, אלא "וביום פקדי ופקדתי", שבכל פקידה ופקידה נפרע ממנו קצת. ואע"פ כן נזהר שלא לפרט את החטאים בפירוש אלא ברמז, כדי שלא לביישן, אף שהיה בזה משום מצות תוכחה. הרי זה מלמדנו עד כמה גדולה מעלת כבוד הבריות, וחיוב הזהירות בזה.

ולבל נטעה לומר כי הדברים אמורים דווקא בכבודו של הכלל כולו, אלא אף בכבודו של האדם הבודד, היחיד והפשוט שבבריות.

גדולי רבותינו ידעו עד כמה קשה היא התוכחה, והבינו כי יש לנהוג בתוכחה בתבונה יתירה כאשר באים להוכיח את הזולת, כי לצערנו לעיתים, התוצאה מהערה לא נכונה או תוכחה שאינה במקומה, נגרם חורבן גדול, ומשיגים את ההיפך הגמור.

נביא מעשה נפלא ומצמרר הממחיש את חומרתה של פגיעה בכבוד האדם, כפי שהובא בספר "ברכת מאיר":

מעשה בר"מ בישיבה שבתחילת דרכו היה מחלק את יומו בין לימוד דרדקי בבקרים, ובין לימודו ועלייתו שלו בצהריים ובערב.

כיוון שהיה מלמד מצליח, היו לו תלמידים רבים. הרבה תלמידים אף רצו ללמוד ממנו שיעורים פרטיים בממון רב, אך הוא סירב. זמן הצהריים היה מוקדש כולו עבור עצמו להתעלות בלימוד.

יום אחד מתקשרת אליו גברת אחת, ומספרת לו בקול בוכים, שבנה בן השמונה עדיין אינו יודע לקרוא. כבר עבר הוא אצל מלמדים רבים אך הם לא הושיעוהו, ומתחננת היא לפניו שיאות ללמדו שיעורים פרטיים.

המלמד הבהיר, שזמנו אינו פנוי ואינו יכול להיענות לבקשתה.

האישה המשיכה להפציר וביקשה שילמד את בנה במקום ללמד ב"חיידר", כיוון שאת הילדים ב"חיידר" יכולים ללמד מלמדים אחרים, בעוד שאת בנה יהודה רק הוא מסוגל ללמד. המלמד השיב שאמנם מצטער הוא להשיב את פניה ריקם, אך הוא אינו מעוניין בהסבה מקצועית.

בקול בוכים זעקה האם הנואשת את הפסוק: "אל תעמוד על דם רעך!". המלמד שב והסביר בסבלנות שהוא מאוד מצטער, וכך הסתיימה השיחה.

עברו שנים. המלמד עלה בדרגת הוראה וזכה לשמש כר"מ בישיבה גבוהה.

שנתיים למד בשיעורו תלמיד בשם אברהם. תלמיד שקט היה אשר האזין בקשב לשיעוריו. בסוף שיעור ב' נפרד אברהם מן הישיבה, ופנה לישיבה אחרת בדרום הארץ. הליכתו לא הייתה לרוחו של הרב כיוון שראש הישיבה בדרום לא היה מאנשי שלומנו.

חלפו כשמונה חודשים, והנה יום אחד בהגיע המלמד לישיבה שומע הוא רכב עוצר מאחוריו. הסיב ראשו להתבונן מיהו הנכנס בשערי הישיבה, ורואה הוא את אברהם.

ברגע הראשון לא הכיר הרב את אברהם. הוא נראה מבוגר מכפי שזכר אותו, לבוש בהידור, ומראהו לא כשל בחור ישיבה אלא כזר מן החוץ.

בעוד אברהם מתקרב לעברו נדהם הרב לראות שהכיפה השחורה הגדולה שהייתה על ראשו, הוחלפה בכיפת עור דהויה, שצבעה בהיר מאוד.

נעץ המלמד עיניו באברהם כרוצה לומר: באיזו חוצפה מגיע התלמיד באופן כזה לישיבה בה למד, אשר מפורסמת קפידתה באשר להופעה ולצורת הלבוש.

לשאלת המלמד למטרת ביקורו, השיב אברהם בשלווה: "הגעתי לישיבה כדי להזמין את אנשי הצוות ואת חבריי בישיבה לנישואיי שייערכו בעוד זמן קצר."

אך הרב אינו מרפה ושוב הוא שואל בנימה תקיפה: "האם בצורה כזו מגיעים לישיבה?! היכן הסתובבת מאז שעזבת את הישיבה?"

אברהם נפגע מאוד מנוסח השאלה, אך השיב בנימוס שלמד בישיבה של הרב פלוני והתחזק היטב, ועכשיו בא להזמין את כולם ליום חתונתו.

"אבל אינני מבין כיצד אתה מגיע לישיבה??" – זעק הרב אשר לא יכול היה לשאת עוד את אדישותו, והרים קולו לפני כל תלמידי הישיבה.

אברהם כבר לא יכול לשאת זאת. בפנים חיוורות הוא עזב את הישיבה.

המלמד, שנחשב אדם מצליח ואהוד בקרב התלמידים הפך לשבר כלי כאשר לפתע חלתה אשתו במחלה הקשה. הוא נאלץ לנסוע בדחיפות לשבדיה, שם עברה אשתו ניתוח ראש מסובך אשר הסתיים ללא הצלחה. ייסוריה תכפו מיום ליום ולאחר חצי שנה היא נפטרה.

מעתה חיי המלמד השתנו מהקצה אל הקצה. מאדם מבוגר ועצמאי המנהל חיים מלאים ופעילים, הפך לאיש אבל וחפוי ראש. ביתו התרוקן ועצמאותו התערערה.

ממאן הוא לגור בדירת בניו, מתעקש לגור לבד בדירתו. חושב הוא להיות עצמאי, אך לא מצליח. תוך תקופה קצרה הוא מאבד את כישוריו ואת כוח ריכוזו – ומזדקן במהרה.

שלושה חודשים הצליח עוד ללמד בישיבה. שיעוריו אמנם כבר לא היו כפי שמסר כל השנים. הם נאמרו ללא חיות ושמחה, אך בכל זאת הוא הצליח "להעביר" את השיעור.

עד שיום אחד נפל בביתו ושבר את אגן הירכיים. אף אחד לא היה עמו באותה שעה. עשר שעות שכב על הארץ מדמם, מאבד חליפות את הכרתו, עד שבחסדי ה' נכנס נכדו לבקרו ומצא את הסבא מוטל מעולף על הרצפה. הוא נותח ועבר לשיקום.

תלמידיו ביקשו לבקרו אולם הוא התנגד בכל תוקף. התבייש שיראוהו זקן, נכה, חולה התלוי באחרים. בני משפחתו סעדוהו עד שחזר לעמוד על רגליו.

נתמך בהליכון נאלץ הוא להודיע להנהלת הישיבה שהוא פורש מעבודתו. הוא שכר מטפל לביתו ואיבד את טעם החיים.

יום אחד קם עם כאבי גב עזים ולא הצליח לכבוש את זעקותיו. הרופאים שהוזעקו לביתו קבעו שלקה בתזוזת חוליות עקב הנפילה ושבירת האגן. הוא קיבל זריקות משככות כאבים אבל זה לא עזר לו הרבה.

כך מצא עצמו המלמד הנפלא בודד, ללא מישרה, חש ריקן, לא שווה מאומה. רק כאביו העזים הזכירו לו שעדיין חי הוא.

לאחר מספר ימים כאשר היה עדיין מוטל בייסוריו, נשמעו נקישות על דלתו. המטפל פתח את הדלת, חוזר ומספר לו כי איש צעיר מבקש לראותו. דמות מוכרת נכנסה לחדרו.

אברהם. לבו פועם בחוזקה. מה צופן בחובו ביקור זה?

פותח אברהם ואומר: "חששתי שמא תסרב לקבלני, לכן נכנסתי ללא רשות. עלי לשוחח עמך מספר דקות, אבל ביחידות."

המטפל עזב את החדר.

מספר המלמד לאברהם את כל תלאותיו בשנתיים האחרונות מאז פטירת אשתו. אחר שגמר המלמד לספר שאל אברהם: "האם הכל החל מפטירתה של הרבנית?"

"כן!" – השיב המלמד. "מתי התגלתה המחלה?" – שאל אברהם.

"ביום שלישי, ז' באדר." מפיו של אברהם נפלטה זעקה.

"מה לך נבהל מהתאריך?" – הקשה המלמד.

אברהם היה נרגש מאוד, הוא נאלץ להפסיק כמה דקות מדיבורו, על מנת שיאגור כוח. "האם הרב אינו זוכר מה היה לפני החתונה שלי, עת באתי לבקר בישיבה?"

המלמד לא זכר במה מדובר.

"ביום שלישי ז' באדר התחתנתי, ולבי מלא וגדוש טרוניה על הרב בעוצמה שלא הרגשתי מעולם לשום אדם בעולם."

"איזו טרוניה? על מה אתה מדבר, ידידי?"

"האם אין הרב זוכר כיצד סילקת אותי מהישיבה בבושת פנים, כאשר באתי להזמין את חברי ליום כלולותי?!" – שאל אברהם בפליאה, "הרב אפילו אינו זוכר זאת? הרי הדברים עומדים לנגד עיני כאילו התרחשו בזה הרגע והרב אפילו אינו זוכר?! זכורני כיצד אז בעת שהעלבת אותי במסדרון הישיבה, השתוקקתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי חיים, מרוב בושה ועוגמת נפש הרגשתי שההשפלה והביזוי בוערים בי כלהבות בתוך עצמותי…"

עכשיו נזכר המלמד באותה פרשיה אומללה.

המשיך אברהם: "באתי לישיבה בשמחה כה גדולה וכה מושפל יצאתי ממנה… עד שסוף סוף התארסתי, עד שזכיתי בשידוך הגון שכזה, אחרי כל אותן הצעות שלא הלמו את שאיפותי… סוף סוף עמדתי להינשא לבתו של רב חשוב וכה כמהתי לשתף את החברים בשמחתי. והנה… סולקתי ככה, על לא דבר."

"על לא דבר?" – קרא המלמד בתרעומת – "ומה היה עניין הכיפה?"

איזה עניין?" – לא הבין אברהם.

"כיפת העוד הבהירה שלבשת, הכיפה החצופה ההיא שהעזת להופיע בה בשערי הישיבה."

"כיפת עור?! בהירה?! על מה הרב מדבר?!" – חזר אברהם על דברי המלמד החולה כשהוא מבולבל. "אה, אני זוכר…" – ניתר לפתע אברהם ממקומו. "נסעתי לישיבה במונית. בדרך הייתה רוח חזקה ונהג המונית שביקש לעשן פתח את החלון שלידו. הכיפה שלי התרוממה מעל ראשי והתעופפה החוצה. הנהג עצר בחריקה, ירד מהרכב ומיהר לרוץ אחריה. גם אני רצתי אחרי הכיפה שנפלה באמצע הכביש, ולפחות עשר מכוניות רמסו אותה, עד שהצלחתי להרימה ולהחזירה לראשי מרופטת ודהויה כולה."

דממה השתררה בחדר.

אברהם הפר אותה. "רק עכשיו אני קולט מה היה הדבר שכל-כך הרגיז את הרב. הרב היה בטוח שבאתי לישיבה בכיפה שאינה הולמת את המקום?"

"מדוע לא שאלת אותי במפורש על כך?" – תמה אברהם. "הרב היה צריך לפנות אלי בצורה עניינית, ולשאול אותי בדבר הכיפה… כמה שנאה ונטירה הרגשתי מאז… ההרגשה שלי הייתה שמתגוללים עלי ומתעללים בי על לא עוול בכפי. צועקים ומביישים אותי, מדברים איתי על הופעה לא רצויה בעוד שהייתי לבוש כמו כולם! האם חרגתי אי-פעם בעניין הלבוש?!

שמא דמיתי פעם לאחי הגדול שנטש כליל את עולם הישיבות והפך לאדם מודרני? אחי הגדול ניסה תמיד לפתותני להחליף את מלבושי ואני סירבתי לו, לא הסכמתי להוריד או להוסיף כפתור אחד. מעולם לא השתמשתי בעניבות הצבעוניות שהביא לי מתנה מחו"ל. הקפדתי על הופעה של בן ישיבה אמיתי ולמרות זאת לא היו לי הצעות טובות

בזמן השידוכים, מפני שהיה לי אח שעזב את הדרך, והכל חששו שאלך בדרכיו.

"השדכנים הציעו לי הצעות מביישות אך אני נאבקתי על שמי הטוב וסירבתי לשמוע הצעות אחרות מלבד משודכות צנועות ויראות שמים.

"סוף-סוף לאחר זמן קשה וכאוב הגיעה אלי הצעה נהדרת בת טובה, מבית מובחר ומעולה ספוג ביראת שמים, בת תלמיד חכם, ממשפחה ברוכת ילדים, חסרת כל כגשמיות אבל מחוננת באוצרות רוחניים.

"כאשר זכיתי בס"ד להתארס עימה, באתי לישיבה בה למדתי בעבר, כדי לשתף את כולם כשמחתי. והנה גורשתי ממנה כפושע, בבושת פנים ועוד צעקו על הופעתי החצופה הלא ראויה…"

קולו של אברהם היה נסער במיוחד: "יצאתי מן הישיבה רוחש שנאה כלפי הרב, לא יכולתי להתגבר על עצמי. צר לי שזה היה המצב, אבל אלו העובדות.

"עשרות פעמים ביום חופתי ביקשתי מה' שיפרע מכם על עלבוני!

"לא שיערתי שעד כדי כך יגיעו הדברים.

"אינני גר כאן בעיר הזו, ולא שמעתי מכל מה שעבר עליך." אמר אברהם ופרץ בבכי.

"אם כן, מדוע באת אלי עכשיו?"

"כיוון שאמי נגלתה לי בחלום שלוש פעמים רצופות וביקשה ממני שאסלח לך, ואומר לך שגם אמי מרים מקווה שגם בנה יהודה בן מרים סולח."

"וכיצד אמך מכירה אותי?! ואיזה עניין יש לי עם אחיך יהודה בן מרים?" – תמה המלמד.

אינני יודע, רק שאחי יהודה לא ידע לקרוא בגיל שמונה ואמי התחננה למלמד מסוים שילמדו, והוא מיאן ללמדו בטענה שאינו יכול. בעקבות זאת נשלח אחי יהודה לבית-ספר מיוחד, שם מלמדים ילדים המתקשים בקריאתם, ומאז התקלקל והידרדר.

"אנו מוחלים!"

אחרי יומיים פסק כאב הגב של המלמד.

בין אדם לחברו זה אש, ואש שורפת! והדברים אמורים גם כלפי אדם פשוט ביותר שיש להיזהר בכבודו וחלילה לא לפגוע בו או לביישו.

כך מצאנו במסכת (גיטין נז.) תניא אמר ר' אלעזר בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו, הרי לנו, שאפילו שבושה זו אינה של כלל ישראל, אלא בושה של יחיד, ומשום שהתבייש הלך ומסר את עם ישראל למלך רומי. ומשם נמשך כל עניין חורבן בית המקדש ושריפת ההיכל. ואמרו חז"ל אם לא שסייעוהו משמים לא היה נחרב הבית, מכאן שאף בושתו של אדם מושחת זה בוקעת רקיעים וגורמת לחורבן.

כן מצאנו במסכת (ברכות כז:) רבן גמליאל הועבר מנשיאותו בגלל פגיעתו בר' יהושֻע, וחשבו למנות את ר' יהושֻע לנשיא במקום רבן גמליאל, ולא מינוהו שלא תהא חלישות דעת לרבן גמליאל.

אין ספק כי כאשר רוצים להוכיח יש לבחון גם מהי מטרת התוכחה, אם נוצרת שנאה בין המוכיח למקבל התוכחה הרי שהמטרה הוחטאה, אך אם בעקבות הדברים ישוב האדם מחטאו אשר חטא וישפר מעשיו, אז הושגה המטרה.

נושא: פרשת דברים