פרשת פינחס – מסירות נפש

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם." (במדבר כה, יא-יב)

תחילתו של עניין היה כאשר בני ישראל חנו במדבר. אורחיו של הקדוש ברוך הוא. הסתופפו בצל ענני הכבוד, אכלו מן ושליו ושתו מי באר. חיים נינוחים ושלווים.

שעת אחר הצהריים הגיעה, רוח נעימה נשבה, והם יצאו להתאוורר מעט. יצאו מסוכת ענני הכבוד אל הרחבה שמחוץ למחנה, וראו יריד מדייני לממכר כלי חרס. בקתות קטנות ותצוגה של כדים. המבחר אינו עשיר, והמחיר יקר. מעקמים את האף. המוכרת מציעה: הכנס פנימה, יש שם מבחר גדול יותר. הוא נכנס לאפלולית הביקתה – ושם יושבת מוכרת צעירה, גם הלבוש אינו צנוע. היא מחייכת, ומוזגת כוס יין צונן, ישן ומשכר. היין עלה לראש, והוא שכח מהכדים. היא הוציאה מחיקה פיסלון קטן, וביקשה שישתחווה לו. עד שהוא חזר לעצמו, נכשל בשתיים מן העבירות החמורות ביותר. גם עבודה זרה, וגם גילוי עריות (סנהדרין קו.).

חרון אף עלה בעם, והנגף התחיל

המגיפה זיעזעה את העם, וניתקה אותו מבנות מדיין. אבל באופן מוזר, לא היתה בלבם טינה על המדיינים: "תבינו", אמרו, "זוהי התרבות שלהם. מתירנות. כך הם חיים. זה הסיגנון שלהם. נכון שזה רחוק מן המושגים שלנו. נכון שאבותינו לא חינכו אותנו בצורה כזו. ונכון שהקדוש ברוך הוא כועס עלינו, לא היינו צריכים להתפתות. אבל הם לא אשמים. יש להם כזו תרבות, מערבית"…

וכנגד הדעה הזאת, בדיוק כנגד הדברים הללו, בא הכתוב למחות! "צרור את המדיינים, והכיתם אותם!" מדוע? "כי צוררים הם לכם!" דעו, שאין זה רק סיגנון החיים שלהם, מתירנות נבובה ורקובה. דעו שהם רצו להחטיא אתכם, להשחית אתכם! לקלקל את תומתכם ולטמא אתכם!

התום והטוהר היהודי הם לצנינים בעיניהם, והם שמו להם למטרה לעקור אותם מן השורש! על כך: "צרור את המדיינים!"

ומיד בסמוך לכך מעשהו הבזוי והשפל של נשיא בית אב לשמעוני. בן מאתיים וחמישים שנה היה זמרי בן סלוא כשהביא את כזבי בת צור לפתח אוהל מועד ושאל את משה רבנו, זו אסורה או מותרת? נתעלמה ממנו ממשה הלכה כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו. ראה פנחס מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקבלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רמח בידו … וידקור את שניהם..וגו': קנאותו זו של פנחס היא שהביאה להשבת חמתו של הקדוש ברוך הוא מעל בני ישראל, ובכך לא כילה הקדוש ברוך הוא את בני ישראל.

מסביר רבנו האלשיך הקדוש זצ"ל: בא וראה מה עבירה גורמת! בתחילה היה זמרי בן סלוא "איש ישראל", חשוב ונעלה, "ונשיא בית אב". ועכשיו – הוא "מוכה", חבול ומובס. אבל לא סתם מוכה, אלא "הוכה עם המדיינית". נעשה שפל ומדורדר כמוה! עימה – במחיצתה! (יומא לה: – עבודה זרה ה.) הם עוד לא יפרדו לנצח!

ומה היה שכרו של פנחס על מעשהו זה? "ברית שלום". ועל כך אומר רש"י "בדין הוא שיקבל שכר". וליכאורה מהו בדין שיקבל שכר? כלום יעלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא יקפח אותו על מסירות נפשו להצלת כלל עם ישראל במעשה אמיץ זה?

וי"ל משל למה הדבר דומה? למלך שיצא לצייד עם חייליו ובדרכם התנפלו עליהם שודדים, וכמעט גברה ידם של השודדים והיה נשבה המלך, והנה אחד מחיילי המלך אזר אומץ ונטל את חרבו של המלך וחירף את נפשו וגבר על השודדים וכך ניצל המלך. המלך לא הוקיר את אותו חייל ולא נתן לו שום שכר על גבורתו והצלחתו להניס את השודדים.

והנה לאחר זמן יצא המלך עם מזכירו, עוזרו למדבר, ובתוך כך שהיו משוחחים ביניהם התנפלו עליהם כנופיית שודדים וכמעט שהרגו את המלך ועוזרו. אך בכוחות לא לו עמד עליהם עוזרו של המלך וחירף את נפשו, גבר על השודדים והציל את המלך, כשחזרו לארמון המלך גידל המלך את עוזרו מזכירו מעל כל השרים. בראות השרים כך, שאלו למלך, אדוננו המלך, מדוע לזה המזכיר גידלת ורוממת, ואילו החייל באירוע הקודם שאף הוא חירף נפשו והצילך לא הוקרת, לא קידמת ולא גידלת? ענה המלך ואמר, החייל שהציל אותי, זו היתה מלאכתו, זה היה תפקידו, וחייב היה לעשות זאת, מה שאין כן זה המזכיר, לא חייל ולא שומר הוא, וגם לא איש מלחמה הוא, תפקידו הוא, עוזר ומזכיר, ואם עשה מה שעשה בדין מגיע לו שכר על כך שהרי מסר את נפשו עבורי.

כך גם פנחס, "ויקם מתוך העדה" – מי אלו הם העדה? אלו הסנהדרין, הרבנים, החכמים, ופנחס היה אחד מהם, איש צדיק, תלמיד חכם, לא איש צבא וביטחון, וכשראה שיש פגיעה במלך – הקדוש ברוך הוא, נטל חייו בידיו וסיכן עצמו ומסר את נפשו והיה מוכן למות בשביל כבודו של הקדוש ברוך הוא, ולכן בדין הוא שיקבל שכר על כך.

נושא: פרשת פינחס