פרשת פינחס – קנאות לשם השם

"בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם…" (במדבר כה, יא-יב)

"אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ." (תהילים לב, ט)

מדוע זכה פנחס לשכר כה מיוחד שלא על פי גדרי הטבע?

אלא ידוע כי כאשר האדם עובד את הקדוש ברוך הוא ומקיים הוא את מצוותיו בדרך טבעית, כך גם ינהגו עמו משמים בדרך טבעית ולא ישנו עבורו את הטבע.

אך אם וכאשר לאדם יש מסירות נפש בקיום תורה ומצוות אזי פותחים לפניו את כל השערים ונותנים לו הצלחה וסיעתא דישמיא בכל הענינים. ויש לו בידו כח גדול ביותר.

החיים לא קלים, אפילו קשים הזמן לא כל כך טוב ואנשים חיים בדמיונות! על כך אומר דוד המלך ע"ה בתהילים: "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין…" מה הסוס כשהוא בעיצומה של מלחמה גם אם הוא נחבל ונפצע הוא ממשיך לשעוט ולרוץ וכשתמה לה המלחמה הסוס נופל רובץ! כך האדם, יצר הרע מונע ממנו את הזמן לחשוב ומריץ אותו בריצה מטורפת אחר מרוץ החיים, כדוגמת הסוס, וגם כאשר האדם בזמן מרוצו נחבל ונשרט אינו שם על לב וממשיך בריצתו מבלי לעצור ולעשות חשבון נפש, עד אשר כלים כוחותיו של אדם ונופל ללא יכולת קום, ואז כבר מאוחר!

יודעים אנו שאפילו חיה יודעת לזהות מקומות מסוכנים ונזהרת שלא להכנס אליהם. ואנו נתקלים בבני אדם שלא יודעים היכן להכנס והיכן לא, נכנסים לכל מיני הרפתקאות ועסקים ולכל מיני עניינים שהורסים את חייהם במו ידם! אדם לא חושב לטווח רחוק, לעתיד, אלא מחפש לפתור את בעיותיו לעכשיו, מה יהיה אחר כך? ה' יעזור. וכבר אמרו חז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד לכן, עצור, אל תהיה פזיז, בדוק את מהלכיך, ערוך לך חשבון נפש!

לימדונו חז"ל כי מטבע של אברהם אבינו היה זקן וזקנה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד שני, ללמדך כי אדם צעיר אין דעתו דומה לדעתם של זקן וזקנה, ואדם זקן אין לו את הכח דוגמת כוחו של אדם צעיר. והנה אברהם אבינו שילב את שני הכוחות גם יחד, את הכח ואת הדעת הן בצעירותו והן בזקנותו.

מספרים מעשה באדם שהיה כבן שבעים שנה והיה תאב לאכול עוף, הלך לשוק וראה ציפור יפה בכלוב, קנה אותה ובדרך אמר לעצמו, ציפור יפה זו אשחט אותה ואהנה מבשרה, והנה הוא שומע כי הציפור פתחה את פיה ומדברת אליו, התפלא מאוד אותו אדם, ציפור מדברת? פנה אל הציפור ושאל: מה רצונך? אמרה לו אני מבקשת שתשחרר אותי. אמר לה, שילמתי עבורך סכום כסף לא מבוטל כדי שאהנה מבשרך ואת מבקשת שאשחרר אותך? אמרה לו הציפור, אגלה לך שלוש עצות חשובות שיועילו לך ותשחרר אותי? אמר לה כן!

אמרה הציפור אם כן הסכת ושמע: עצה ראשונה, מה שמעל כוחך אל תעשה. עצה שניה, כאשר אתה שומע סיפורים גדולים לא הגיוניים אל תאמין. עצה שלישית, כאשר אתה עושה מעשה טוב אל תתחרט עליו. קיים האיש הבטחתו ושחרר את הציפור.

והנה לאחר חמש דקות חזרה הציפור לאיש ואמרה לו, דע לך כי הפסדת הפסד גדול ביותר, אני בלעתי אבן גדולה משובצת ביהלום יקר שעין לא ראתה ואין כמותה בכל העולם, אם היית שוחט אותי היית גם אוכל בשר טעים וגם זוכה באבן יקרה! כעס האיש כעס גדול מאוד והתחיל רודף אחר הציפור. עפה הציפור ונחה לה על העץ. טיפס האיש על העץ כדי ללכוד את הציפור, וכשכמעט היה מגיע לתפוס אותה, היתה הציפור פורחת ומטפסת גבוה יותר בעץ. וכך משכה אותו עד לראש העץ ואז פרחה לה הציפור. ומרוב אכזבה ויאוש נפל האיש מראש העץ ונחבט בקרקע וכל גופו שבור ורצוץ.

בעודו שוכב שרוע על הארץ הנה הופיעה הציפור שוב והחלה מהטלת בו, תראה איזה הפסד הפסדת? אמר לה האיש, לא די ששיקרת אותי וכעת את מוסיפה ללעוג לי? אמרה לו הציפור, כל זאת היות ולא קיימת את עצותיי שנתתי לך! אמרתי לך שלא תתלהב מדברים גדולים ודמיוניים, כשאמרתי לך שבלעתי יהלום גדול מיד האמנת לי. איזו ציפור קטנה כמותי מסוגלת לבלוע יהלום גדול? איך האמנת לדבר כזה? אמרתי לך עוד. שדברים שהם מעל כוחך אל תעשה. הבט על עצמך אדם בן שבעים שנה מטפס ומקפץ לראש העץ כמו ילד קטן? ודבר שלישי שאמרתי לך גם אותו לא שמרת, אמרתי לך, אם אתה עושה מעשה טוב אל תתחרט עליו. עשית מעשה טוב בזה ששחררת אותי, למה אם כן התחרטת על כך?

הנה שום עצה מעצותיי שייעצתי לך לא שמרת.

אדם צריך להיות מתון בדעתו ולחשוב טוב לפני שעושה כל מעשה, וכבר לימדונו חז"ל "סוף מעשה במחשבה תחילה" הפזיזות היא אם כל חורבן!

מדה זו של מסירות נפש היא מנת חלקם של עם קדוש עוד מימות עולם. כך מצאנו באברהם אבינו ע"ה, וכך אצל חנניה מישאל ועזריה.

וידועה הקושיה מדוע הר סיני, שעליו נתנה תורה, לא התקדש בקדושת עולם, ואדרבא, רבים הם העולים בהר מבני עמנו ומבני נכר, ואילו הר המוריה – הר הבית שעליו היתה העקדה נתקדש בקדושת עולם, שאין עולים בו עד עצם היום הזה?

אלא שבהר המוריה היתה מסירות נפש, אב שלוקח את בנו לשוחטו לשם בעליו והבן יכול לברוח ועם כל זאת מה היתה בקשתו?

"חזק מאסרי ועת יקד יוקד בבשרי וקח עמך מהנשאר מאפרי ואמור לשרה זה ליצחק ריח"! מסירות נפש כזו מקדשת את ההר לדורות! לנצח! ואילו מעמד הר סיני היתה בו התקדשות לשעתו, שכן הקדוש ברוך הוא נתן הכל "על מוכן", דבר שכזה לא יכול להתקדש לנצח.

נושא: פרשת פינחס