פרשת בא – הסוס והבבואה

מעשה באדם שבא לפני הצדיק בעל "דברי חיים" מצאנז זצ"ל ותלונה בפיו: סוחר מצליח היה, חנותו המתה קונים ופרנסתו מצויה היתה בשפע. ועכשיו בא יהודי ופתח מולו חנות מתחרה. הביא סחורה חדשה ואופנתית, הוזיל מחירים וגרף את הלקוחות. מיני אז עומדת חנותו שוממת, והפרנסה שבתה.

ברכו הרבי בכל לבו שפרנסתו תשוב ותפרח, ומסחרו ישגשג כמקודם ויסתעף שבעתיים.

אבל האיש לא הסתפק בכך: "רצוני שהרבי יקלל את המתחרה", אמר. "שהרבי יכהו בשבט פיו -"

"חלילה!" נרתע הרבי, "מעולם לא קיללתי יהודי! איסור חמור הוא, איסור מדאורייתא!"

והאיש בשלו: "אם לא לקלל את האיש, יקלל הרבי חנותו! שהקונים ידירו ממנה רגליהם, וסחורתו תוותר כאבן שאין לה הופכים!"

חייך הרבי, ואמר: "הן סוחר אתה, אמור נא לי – היכן רוכש אתה את הסחורה?"

התבלבל הלה מהמיפנה בשיחה, אך מיד התעשת וענה: סחורה פלונית, קונה אני בעיר פלונית. סחורה אחרת, קונה אני ביריד -"

"וכיצד מביא אתה את הסחורה לעירך?" התעניין הרבי.

ענה הסוחר: "בעגלה, וכי מה השאלה?"

אבל הרבי המשיך וחקר: "ונוסע אתה בעצמך?"

"אכן כן", אישר הסוחר. הסביר שיש לחשוש מפני גניבות, ולהשגיח על תנאי ההובלה.

"ויושב אתה ליד העגלון, על דוכנו", שיער הרבי. הסוחר אישר, כשהוא תמה, יותר ויותר על השיחה המוזרה.

"מה עושה העגלון כשהסוס רעב", שאל הרבי. הסביר הסוחר, שהעגלון מוליך עמו שק שיבולת שועל.

"וכשהסוס צמא", המשיך הרבי ושאל. הסוחר ענה שבעברם ליד ערוץ נחל שותה הסוס לרוויה.

"האם שמת לב לתופעה מוזרה", שאל הרבי. הסוחר הניד בראשו. לא, לא הבחין בשום דבר מוזר.

"באמת?" תמה הרבי. "האם לא שמת לב לכך, שלפני שהסוס שותה הוא בוטש ברגלו במים, בועט, ורק לאחר מכן שותה?"

עכשיו, כשהסבו את תשומת לבו, נוכח הסוחר שאכן כן הוא. באמת, מוזר…

"הידעת מדוע", אמר הרבי. "הנני ואסביר לך: הסוס מרכין ראשו לשתות, ורואה את בבואתו במים. הואיל וסוס הוא, מבין הוא שיש לו מתחרה על אותם מים: כשם שהוא שותה מכאן, מתנכל לו הסוס התחתון ומתקרב בו זמנית, כדי לשתות את מימיו! על כן בועט ובוטש הוא ברגלו, מעכיר את המים. וראה זה פלא: הסוס ההוא נעלם, נבהל כנראה ונסוג, וכל המים שלו"…

חייך הסוחר, והרב סיכם: "אבל, כמובן, טיפש הוא הסוס. כי אפילו לו היה כאן מתחרה, יש בנהר די מים לשניהם. על אחת כמה וכמה שאין זה אלא דמיון. ומה הועיל בבעיטותיו? שהמים נהיו מרופשים"…

"מבין אתה", סיים הרבי, "הרי מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלוא הנימה. לקח זה למדנו באופן חד כל כך במכות מצרים: השגחה פרטית מופלאה, בה כל אחד קיבל מנתו: היהודי שאב מים, והמצרי שאב דם. הניחו שתי קשיות שתיה בכוס, היהודי שתה מים, והמצרי מצץ דם. הכוסות החליפו ידיים, והנוזל השתנה כהרף עין… וכבר התבאר שמכות מצרים היו "אותות ומופתים עד היום הזה", בעלי מסר נצחי עד עולם: כשם שהצפרדע ידעה לאן עליה להיכנס ולאן נאסר עליה לבוא. הכינים והערוב, הדבר והשחין – כך יודעת הפרנסה לאן להישלח. ואם רוצים להגדילה ולהרחיבה, הדרך היחידה היא לפנות בעתירה אל מלך העולם, הזן אותנו את העולם כולו בטובו, בחן בחסד בריווח וברחמים רבים!"

נושא: פרשת בא