פרשת בשלח – מזונותיו של אדם קצובים

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא." (שמות טז, ד)

"בזעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג', י"ט), כך נתקלל אדם הראשון כאשר גורש מגן עדן ובכך שונה סגנון חייו ונושא הפרנסה הפך לנקודה מרכזית בהווית עולמו. אם קודם לכן, בהיותו בגן עדן, היו מלאכי השרת צולים לו בשר ומסננים לו יין (סנהדרין נ"ט:), הפך מזונו לאחר גירושו לגורם מטריד הטורד אותו משלוותו.

"בנפשו יביא לחמו"! כך ביטא זאת רבנו אמנון ממגנצא בתפילת "ונתנה תוקף" הנאמרת בימים הנוראים, ולא אחת דברים אלו הם כפשוטם ממש. אנשים עשו מעשים קיצוניים ביותר עד כדי איבוד חייהם וזאת כדי להביא טרף לביתם.

אמנם מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, אך אין בכך כדי לפטור אותו מההשתדלות להשגתם.

ועם כל זאת שהקב"ה זן מביצי כינים ועד קרני ראמים, עדיין קשה היא פרנסתו של אדם עד כדי השוואתה, בלשונם של חכמינו, לקריעת ים סוף.

עומד אדם ותוהה: מאין יבוא עזרי? מהיכן אביא את פרנסתי? מהיכן אכלכל את ביתי? אותה שעה דומה הוא לבני ישראל שעה שעמדו על שפת ים סוף והבחינו במצרים הרודפים אחריהם. מאחוריהם המצרים ומלפניהם הים. לאן ינוסו, לאן יברחו? אין דרך לשום מקום, והישועה מהם והלאה.

ודוקא בנקודה זו עולה הדמיון בין עולם הפרנסה לקריעת ים סוף, עולה ומתחדד. כי לא זו בלבד שבשניהם לוותה את האדם הרגשת חידלון הקרובה ליאוש, אלא שבשניהם באה הישועה דוקא ממקום לגמרי לא צפוי.

מתי זה קרה לאחרונה, שלפתע פתאום היתה הוצאה גדולה, לא צפויה, לרופא שיניים, או – להבדיל – לעריכת שמחה, היתרה בבנק עומדת על הגבול, החשבון במכולת תפח, ומאיפה לוקחים את הכסף? ואז, איכשהוא, הכל מסתדר.

כאילו נפתח איזה פתח בשמים, והכל בא על מקומו בשלום נתבונן סביב, ונשתומם. ברוסיה הגדולה אנשים עומדים בתור שעות ארוכות. תור ללחם, לסוכר, למה לא. רוסיה, המעצמה הכבירה, עם שדמות החטה של אוקראינה, בארות הנפט בסיביר, מחצבי הזהב והיהלומים, ומכרות הפחם באוראל, ברוסיה אין לחם לאכול. וכאן, בארצנו, ללא נפט ומחצבים, עם כל תחלואי המשק ועיוותי הכלכלה, אין תורים ללחם, בחסדי שמים. זוגות צעירים נישאים וברוך ה', מסתדרים. ילדים זוכים לביגוד, מזון וחינוך. ועוד היד נטויה לקליטת עליה. איך? על איזה בסיס?

לכלכלנים אין על כך תשובה. ולנו יש. אנו יודעים שפרנסתו של אדם דומה לקריעת ים סוף, ועל נס – אין שאלות. כך היא פרנסתו של אדם, וכך פרנסתה של המדינה כולה. תלויה היא בניסים, בחסדי שמים.

לא זו בלבד שקריעת ים סוף היתה נס, אלא שזה היה הפתרון הרחוק ביותר מן הדעת. כאשר עמדו ישראל לפני הים, המצרים מאחריהם והמדבר סוגר עליהם, היו שחשבו להסגיר את עצמם למצרים, היו שביקשו להלחם בהם. ואז שמעו הבטחת משה רבינו "התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום", מה חשבו בלבם? שה' יגוף את המצרים, או יכם בסנוורים. ואולי יצוום לנוס לצדדים, אל המדבר הגדול והנורא. אולי יגונן עליהם הענן ויסוכך עליהם כחומת ברזל. אך איש מהם לא העלה בדעתו שהים יקרע לגזרים ויעברו בו ביבשה! הוא הדין בפרנסתו של אדם:

הגמרא במסכת פסחים נד ע"ב אומרת: "שבעה דברים מכוסים מבני אדם. ואלו הן: יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה. תשאלו את מרבית האנשים, האם הם חשבו ותכננו בעבר את משלוח ידם הנוכחי, ותשמעו מפיהם סיפורים מופלאים כיצד הגיעו לאן שהגיעו, ואיך מצאו את מקום עבודתם. ממש כקריעת ים סוף!

כך הדבר גם במציאת בן או בת הזוג, שגם עליה אמרו חז"ל במסכת סוטה דף ב' ע"א, קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף. פעמים כה רבות הם ממקומות כה מרוחקים, ומרוחקים האחד מהשני בתכונותיהם, ברקעם, בטבעם, בהרגליהם. מי היה מעלה על דעתו! – והנה זהו זיווג מן השמים, פשוטו כמשמעו. כקריעת ים סוף!

ועוד השוואה בין קריעת ים סוף לפרנסה. ידוע, שהים נחצה לפני בני ישראל. אבל חז"ל אמרו שהוא נקרע לתריסר שבילים, וכל שבט עבר בנתיבו. אך גם בכך לא די. רבותינו ביארו את הפסוק בתהילים עד' "אתה פוררת בעזך ים" – שהים התפורר לפירורים, היינו שלכל אחד היה מסלול משלו, פירור פרטי בקריעת ים סוף…

לענין מה הדברים אמורים? אף לענין הפרנסה. הקדוש ברוך הוא זן את העולם כולו, בטובו. ובפרוטרות, ישנו "שביל לכל שבט". לחקלאים נתיב משלהם, ליהלומנים נתיב משלהם. כל מקצוע והשביל שלו. אולם גם באותו מקצוע עצמו, יכולות להיות שתי חנויות סמוכות זו לזו, האחת הומה אנשים קונים ולקוחות, והשניה מפהקת משיעמום… כל אחד – ומסלולו באותה קריעת ים סוף, ו"אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו!" אומרים חז"ל ביומא לח ע"ב.

מעשה ביהודי שבא לפני הגאון הקדוש ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל, להתאונן על חברו שפתח מולו עסק מתחרה, והוא מזיק לפרנסתו.

שאל הרבי: "ודאי נסעת פעם בעגלה?"

אמר: "ודאי, רבי! פעמים רבות!"

"והורדת את הסוס אל הנהר, לשתות?"

"כן, רבי!"

"האם שמת לב לכך, שלפני שהוא שותה הוא בועט בנהר ברגליו הקדמיות?"

השתומם האיש. נכון הדבר, והוא לא הבחין בו! ובאמת, מה פשר הבעיטות הללו?

אמר לו הרבי: "הרי זה כה פשוט! כשהסוס מוריד את ראשו לשתות, הוא רואה במים את דמותו המשתקפת בהם, וחושב שזהו סוס מתחרה המבקש לגזול ממנו את המים הזכים של הנהר. והוא פוחד שאין בנהר די מים לשניהם. מה הוא עושה, בועט בנהר, כדי שהמים יתעכרו והסוס הזר יעלם"…

צחק האיש למעשהו של הסוס.

המשיך הרב ואמר: "אתה מבין? לא זו בלבד שהסוס השני קיים רק בדמיונו של הסוס. ולא זו בלבד שאפילו אם הסוס השני היה קיים במציאות היו בנהר די מים לשניהם, אלא שכאשר הוא מנסה לגרשו הוא מרויח רק דבר אחד, שהוא בעצמו שותה מים עכורים, בוץ ורפש, במקום מים צלולים וזכים!"…

כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, וכל אחד – ונתיבו!

נושא: פרשת בשלח

תגיות: פרנסה