פרשת משפטים – עבד עברי

"כי תקנה עבד עברי שש שניט יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם." (כא, ב)

התורה הקדושה נצחית היא, ולקחיה ניצחיים. פרשתנו פותחת בדיני עבד עברי, דינים שאינם נוהגים בימינו, כי לא נהגו אלא בזמן שהיובל נוהג. אבל גם אם הדין עצמו אינו נוהג עתה, הרי לקחיו חייבים להלמד ולהיות מיושמים בכל דור ובכל עת.

בנביא ירמיה נאמר: "כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ… (הפטרת פרשה זו).

על פי דברי הנביא מבואר שמצות שילוח עבדים נאמרה ביום, יציאתם ממצרים.

וביאר הירושלמי את הפסוק "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים". על מה ציום?

א"ר שמואל בר רב יצחק על פרשת שילוח עבדים, מבואר אם כן שפרשה זו נאמרה במצרים וחזרה ונשנתה בהר סיני.

נשאלת השאלה מה המיוחד במצוה זו שנצטוו עליה ביום צאתם ממצרים, ולא המתין עד מעמד הר סיני? מה כל כך בער לצוות אותם דוקא ביום כזה שגורשו ממצרים, שאפילו בצקם לא הספיק להחמיץ, ביום כזה לחוץ זה הזמן לצוותם על דין עבד עברי?

אמר הגר"ח שמולאביץ זצ"ל שזהו באמת הזמן המתאים ביותר לצוות עליהם מצוה זו. בשעה שהם מרגישים על בשרם כמה טוב להיות משוחררים מעבדות לחרות, ואז יקבלו את המצוה הזאת בשמחה ולא יקשה עליהם לשחרר את עבדיהם לכשיהיו.

עלינו לדעת כי אין ביכולתנו להביע רגשות לא בתיאורים ולא ע"ג הכתב… ומסיבה פשוטה: כמה שנסביר – עדיין לא יבינו על מה מדברים, עד אשר יעברו את החויה והעונג הזה – על 'בשרם' ממש!

וזה דומה בדיוק, כמו שניקח עוור מלידה, ונבוא ונסביר לו על יופי שלל הצבעים – אדום, ורוד, תכלת וכו'. או אדם חרש – תנסה להסביר לו את הָעַרֶבוּת והרוגע שיש בשמיעת צלילי כלי הנגינה… הם לא יבינו בכלל על מה אתה מדבר, ומסיבה אחת ויחידה: מפני שאף פעם, הם לא ראו ולא שמעו איך זה נראה… ולכן במילים לבד לא ניתן ואי אפשר לתאר להם זאת.

הכלל הוא: כל דבר 'מופשט' שתלוי בהרגשת החושים שבאדם, לא ניתן להמחיש זאת בתאוריה ע"י מילים בלבד!

וכדי להבין את עומק משמעות הדברים, נספר סיפור מרתק, שימחיש לנו באופן נפלא את שאמרנו.

לפני כ-200 שנה, שלט בארץ צרפת, קיסר בשם נפוליאון. היתה לו אימפריה גדולה, ושמו היה הולך לפניו כלוחם עריץ, והיה כובש מדינות מדינות ומספח אותם תחת שלטונו.

והנה, באחד ממסעיו, הגיע הוא עם חייליו לעיר גדולה. וכשניסה להיכנס לתוכה נתקל בחומה בצורה, אשר שימשה כמגן על אנשי העיר. וחומה זו היוותה לקיסר מחסום שמנע ממנו את הגישה לעיר.

מה עשה נפוליאון? פיזר את חייליו לאורך כל סביב החומה, והקיף את העיר במצור. אין יוצא ואין בא – עד שירימו דגל כניעה!

חלפו ימים, שבועות, ואף חודשים, ולהפתעתו עולם כמנהגו נוהג, ואין הוא רואה שום סימני כניעה מצד אנשי העיר.

חייליו של נפוליאון היו ג"כ כבר שבורים ומותשים, מחמת תנאי השדה שהיו נאלצים להתעכב במקום המערכה, וללא שום סימן של התקדמות בשטח…

עשו החיילים משלחת, ובאו אל הקיסר בטענה – שיִוָותֶר ויסוג מהעיר מחמת שהם לא מסוגלים יותר להמשיך בתנאים כאלו!

הרהר נפוליאון, וחשב רבות מה לעשות כדי לחלץ את צבאו מהמצב אליו נקלע, ולבסוף החליט לבצע 'מבצע' נועז: הוא עצמו יתחפש לאיכר אלמוני ויכנס לתוך העיר, ויאזין מהי תגובתם של החיילים. אם יראה שהם נמצאים כבר על סף היאוש, ועומדים הם להכנע – אזי ימשיך הוא את המצור על העיר, עד לכיבושה.

ואם לאו, דהיינו אם יראה שהם עדיין מבוססים וחזקים ולא נראה עליהם אותות כניעה, או אז – יקפל הוא את צבאו, ויחזור לארצו.

מפקדי הצבא ניסו להניעו מביצוע צעד גורלי זה, בטענה שבזה הוא מעמיד את חייו על כף המאזניים. שהרי אם יגלו את זהותו שהוא בעצמו הקיסר – הוא גמר בזה את חייו!

ואולם הקיסר, שהיה החלטי בדעותיו וגם אמיץ, לא שעה לדבריהם ועוד באותו לילה ניגש לבצע את תכניתו. שינה הוא את זהותו, לבושו, ופניו, לבלתי הכר, והשתחל לתוככי העיר.

וכידוע, אדם שרוצה לגלות את סודות המדינה, הולך הוא לבית המרזח מקום שמתגודדים שם החיילים, ומאזין לדבריהם, אולי בֶּמָקום ששם נכנס יין – שם יצא סוד.

וכך באמת עשה. נכנס לבית המרזח, הזמין כוס שתיה, וישב ליד חבורת חיילים, והטה אוזנו כאפרכסת – לשמוע את שיחתם.

והנה, גילה הוא מתוך דבריהם, שבאמת העיר עומדת כבר על סף התמוטטות והחיילים עצמם תשושים ומיואשים, מצב הכלכלי של המדינה גם הוא ירד פלאים מחמת המצור, עד אשר לא ניתן כבר להשיג אפילו פת לחם. ובקרוב עומדים הם בפני החלטה – להכנע לקיסר נפוליאון, ובכך להציל את עורם.

מיודענו נפוליאון שמח מאד לשמע בשורות אלו, ובדמיונו כבר ראה את העיר כבושה בידו, מיד מיהר הוא לשלם למוכר, ולצאת מהר אל מחנהו.

ואולם להפתעתו – – – שוד ושבר!!! חייל אחד זיהה את מראהו, והתחיל לצעוק לחבריו "חבר'ה, בחיי ראשי הנה הקיסר נפוליאון"! חבריו בתחילה לא האמינו לו, וחשבו כי רוצה הוא להתבדח איתם. ואולם משראו את רצינות פניו, התחיל החשד מכרסם גם בליבם…

נפוליאון הרגיש שהאדמה בוערת תחתיו, וכדי להציל את חייו – לקח את רגליו ועזב במהירות את המקום.

עובדה זו – הגבירה יותר את החשד בלב החיילים, והם התחילו במרדף אחריו, הקיסר החל לרוץ לתוך השוק, ותר בעיניו אחר מקום מחבוא. והנה לפתע רואות עיניו חנות סנדלריה, והסנדלר עומד על עבודתו.

"חושה מהרה", קרא נפוליאון לסנדלר, והצילני מפני הרודפים אחרי להורגני, ואשלם לך את שכרך בכפל כפליים!

הסנדלר תפס מיד את אשר עליו לעשות, ורמז לו שיכנס איתו במהירות בפנים החדר. אשר בקצהו נערמה ערימה של מזרונים. הרים הסנדלר את כל המזרונים, והורה לו להכנס ולהחבא מתחת כל ערימת המזרונים. עשה הקיסר כאשר נצטווה, וכשגמר הסנדלר את מעשהו, שב במהירות לעבודתו – כאילו לא אירע דבר.

החיילים שדלקו אחר הקיסר, הצליחו לראות לאיזה סמטא הוא פנה, ותגברו כוחות נוספים, וביחד איתם נכנסו לערוך חיפושים במבואות הסמטא.

והנה בשעת חיפושיהם הבחינו, שבסוף הסמטא ניצבת חנות של סנדלר. והעלו השערה שמין הסתם הוחבא האלמוני בתוך חנות זו. כיוונו את צעדיהם לעבר החנות, ובקול תקיף פנו לסנדלר, האם ראה אדם זר שנמלט לשטח זה? ומשהשיב בשלילה, נתן המפקד פקודה להכנס בפנים, ולערוך חיפוש מדוקדק – בכל חור וסדק אחר הנמלט!

נכנסו החיילים לביצוע הפקודה, חיפשו והפכו את כל תכולת הבית ואולם העלו חרס בידם. אך לרגע שמו לב, שבפינת החדר יש גם ערימת מזרונים. ניגש המפקד והחל להרים את המזרונים בכדי לוודא שאין שם משהו חשוד – – –

שִבְעָה מזרונים היו שם בערימה, והמפקד החל להרים מזרון אחר מזרון… עד שהגיע למזרון השישי… ואולם דוקא אז – כבר נתיאש מלהרים עוד, וזרק את כל המזרונים בכעס גדול, ופקד על חייליו לצאת מהבית ולהמשיך בחיפושים בהמשך רחובות הסמטא, ואחריהם יצא גם המפקד כשהוא טורק אחריו את הדלת תוך קללות וגידופים…

הסנדלר – חיכה עד שירגעו הרוחות, והחיילים יעלמו לגמרי מן האופק, וכעבור זמן מה שכבר נעלמו עקבותיהם – אז ניגש לערימת המזרונים, הרים את כולם וראה את הקיסר שוכב שם כולו רועד וחיוור כסיד…

חיש הזדרז הסנדלר, והביא מים להשקות את הקיסר, להרגיעו ולהשיב לו את רוחו. ומשהתאושש הקיסר וחזר לאיתנו, לחש לו הסנדלר: "תשאר כאן עד חצות הלילה, ואז אוריד אותך בעזרת 'חבל' דרך החלון שבחנותי, הפונה חוץ לחומת העיר, ובכך תציל את נפשך".

הקיסר הנהן בראשו, ולא היה מילים בפיו להודות לאיש מצילו.

משהגיע שעת חצות לילה, קשר הסנדלר חבל דרך חלונו, והשחיל דרכו את הקיסר. לפני שנפרד ממנו, אמר לו הקיסר בהתרגשות "לעולם לא אשכח את החסד שעשית עמדי. יבוא יום ואשלם לך שכרך"!

וכך הצליח הקיסר לברוח, ולבוא לתוך מחנהו. ובאמת בתוך ימים ספורים נכנעה העיר, וחיילות הקיסר נכנסו, ונחלו ניצחון אדיר.

הקיסר לא שכח את איש מטיבו, ולכן נתן פקודה שיביאו את הסנדלר אל ארמונו.

כשהגיע איש מטיבו – פנה אליו הקיסר: אתה הצלת את נפשי, עתה בקש ממני ככל אשר תאווה נפשך, עד חצי המלכות ותעש!

הסנדלר, שלא ניחון בחכמה מרובה, זחה עליו דעתו באותה שעה, ופנה לקיסר בבקשה משונה: "איני מבקש מהוד מעלתו מאומה. ורק שאלה אחת בנפשי לשאול: כיצד היתה ההרגשה של אדוני הקיסר, בשעה שהמפקד נכנס לחיפושים בביתי, והרים את המזרונים – שאתה היית מתחתיהם, כמה פעמים בדקה – ליבך דפק באותה שעה" – – – ?

הקיסר, בשומעו זאת, האדימו פניו מכעס, ופנה מיד לשומרי ראשו: "קחו מיד את החצוף הזה אל עמוד התליה"!

הסנדלר היה המום בשומעו זאת, והתחיל לבכות ולהתחנן על נפשו. ואולם הקיסר – לא רק שאטם אזניו מלשמוע לתחנוניו – אלא עוד ביקש שהוא בעצמו רוצה להיות התליין, ולהדק את החבל סביב גרונו של הסנדלר…

הסנדלר המסכן נגרר בכח לביצוע גזר הדין. ומשנשלמו ההכנות הגישו לקיסר את החבל – – –

הקיסר לקח את החבל, הידק סביב גרונו… ו – – – הורה להוריד את הסנדלר מעל עמוד התלייה!!!

הסנדלר – כמעט כבר פרחה נשמתו, מרוב פחד היה כולו רועד, וחיוור כסיד… ושערותיו כמעט הלבינו. בקושי הצליחו אח"כ להביאו בחזרה אל המלך.

פנה אליו הקיסר ואמר לו: "כך הרגשתי באותו הרגע שמיששו בשמיכות". ושחררו…

זו בדיוק התשובה לשאלה שלך!!!

הסנדלר בשומעו זאת, השתומם, ואמר לקיסר: מדוע א"כ היה צריך לעבור את כל 'המוות' הזה בכדי לקבל תשובה? וכי לא יכול היה הקיסר להסביר לי את הרגשתו במילים?

"הסכת ושמע" – הבהיר לו הקיסר, על שאלה כזו לא יכולתי לתאר לך זאת במילים. וזאת משום שכמה שהייתי מנסה להמחיש לך זאת – עדיין לא היית מבין את הפחד הנורא שאני עברתי – – –

רק כאשר הרגשת זאת על בשרך ממש – אז רק אתה מתחיל לקבל מושג איזה פחד נורא ומזעזע תקף אותי בשעה שהמפקד הרים מעלי את המזרונים…

רגשות לא שייך להעביר במילים, רגשות צריכים להרגיש, רציתי שתרגיש באמת איך היתה הרגשתי…

כעת יובן את ששאלנו, מה המיוחד במצוה זו של שחרור עבדים בתום שש שנות עבדות שנצטוו עליה ביום צאתם ממצרים, ולא המתין עד מעמד הר סיני? מה כל כך בער לצוות אותם דוקא ביום כזה שגורשו ממצרים, שאפילו בצקם לא הספיק להחמיץ, ביום כזה לחוץ זה הזמן לצוותם על דין עבד עברי?

אלא כדי שבני ישראל יחושו את ההרגשה האמיתית כיצד עבד שמח בעת שחרורו וכך יסכימו לקבל את המצווה בשמחה, לכן צריך לצוות אותם דוקא בעת אשר הם חשים זאת על בשרם.

אחים יקרים!

פרשת העבד, הנרצע, אינה נוהגת כיום כפי שפתחנו ואמרנו בראשית דברינו – אבל לקחיה שרירים וקיימים לפי תנאינו ומצבינו, שכך אמרו בגמרא קידושין כב ע"ב: רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר (תכשיט): מדוע כאשר העבד מסרב להשתחרר אחרי שש שנות עבדות ומעוניין הוא להמשיך להיות עבד אצל אדונו רוצעים אותו באוזן? מה נשתנתה אוזן (להרצע) מכל האיברים שבגוף? אמר הקדוש ברוך הוא: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים ,לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – תרצע!

ולקח זה, הרי שייך גם לנו, ולימינו, ביתר שאת ויתר עוז! הרי כמעט כל אדם כיום הוא עבד, מרצונו ושאיפתו, בכל לבו ונפשו – עבד נרצע לחברה הדורסנית והתובענית ולמושגיה ודרישותיה: להחליף רכב – לא משום שהישן אינו טוב, אלא כדי שאחרים יראו, ומשום שהשכנים כבר החליפו. לצאת לחו"ל, כמו כולם. לנהור, עם העדר. עבד – לא לאדון אחד, כי אם לחברה שלימה!

– הבה נצא לחרות, ננתק את הכבלים. ואז יהיה לנו יותר זמן לעצמנו, לתפילה, לשיעורי תורה, ויותר פנאי לילדינו!

נושא: פרשת משפטים