פרשת בשלח – והסר השטן מלפנינו ומאחרינו

"ויסע מלאך האלקים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם… ויבא בין מחנה מצרים ובין' מחנה ישראל… ויאר את הלילה" (יד, יט-כ)

הפער בין המצרים הרודפים ובין עם ישראל העומדים על שפת הים הולך ומצטמצם, והקב"ה מורה למשה להטות את ידו על ים סוף ולבקוע אותו עבור בני ישראל בלבד, בעוד המצרים עתידים לטבוע במימיו.

או אז בא עוזה, שר מצרים, לפני הקב"ה וטען: "רבונו של עולם, מפני מה אתה מטביע את המצרים ומציל את היהודים, הלא שניהם ' עובדים עבודה זרה!"

והקב"ה משיב לו: "וכי אתה דן מזיד כשוגג? הללו מזידין והללו שוגגין!"

באותה שעה 'נוסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל "וילך מאחריהם", ומבדיל בין מחנה מצרים ומחנה ישראל. בהבדלה זו נתנה תשובה לאותו קטרוג שהביא שר מצרים.

בכל יום אנו מתפללים "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" – מהי כוונת הדברים?

נסביר זאת באמצעות שתי דוגמאות מחיינו:

פקיד מפעל הפיס מגיע לאדם ומודיע לו: "זכית".

"היכן אני יכול לקבל את הכסף?" – מברר הזוכה המאושר. "במשרדי מפעל הפיס". "איך אגיע לשם? אינני מכיר את המקום כלל וכלל".

"אין בעיה. בוא אתי ואקח אותך לשם".

במקרה כזה צועד הפקיד ראשון, ואחריו צועד הזוכה. הפקיד כלל אינו מודאג שמא האדם המהלך אחריו יברח לו, משום שהוא יודע שהוא רוצה להגיע למשרד עוד יותר ממנו…

לעומת זאת, כאשר שוטר מגיע לעצור אדם, מוליך הוא אותו לפניו, ביודעו היטב כי הלה ינצל כל הזדמנות כדי לחמוק מפניו.

כאשר מפתה היצר הרע את האדם לחטא הוא צועד לפניו, הוא מאמין שהאדם ששמע את הבטחותיו לספק לו את כל ההנאות בעולם, לא ימלט ממנו, אבל, מיד לאחר שהחוטא חטא, מתהפך תפקידו למקטרג, והוא בא ועומד לפני בורא העולם ומספר כי הוא עצמו עד לחטא שעבר אותו אדם, ובשמים מורים לו להביא אותו. או אז, מגיע היצר הרע והולך אחרי האדם, דואג ושומר כשוטר, שהוא לא יעז לנסות להימלט.

על כך אנו מתפללים "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו" הן את השטן הגורם לנו לחטא, והן את זה: הדואג להעניש אותנו על מעשינו.

את אותה תפילה נתן לבאר בדרך נוספת:

הבדל עצום קיים בין יהודי לגוי בנכונותם לעשות את דבר ה'.

הגוי מוכן לעשות כל מצוה שנוחה לו – אין לו בעיה עם אכילת חמין בשבת, זה דוקא לא רע…. אין לו קושי עם שתיית ארבע כוסות, ומצדו עדיף ארבעים…, אך כשקשה לו עם קיום המצוות, הוא קם ובועט.

הפסוק אומר (שיר השירים א, ג-ד): "לריח שמניך ,טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך: משכני אחריך נרוצה…"

כאשר המצוות קלות לעשיה – "שמניך טובים", ו"שמן תורק שמן" גם "עלמות אהבוך", כל אחד ואחד נהנה לעשות זאת, וגם הגויים אינם רואים כל בעיה בכך.

אך המבחן האמיתי הוא "משכני אחריך", כאשר יש למשוך בכח ולהתאמץ אז רק – אנחנו "אחריך נרוצה", רק עם ישראל נותר דבק בבוראו בכל מחיר.

רבי נפתלי; חיים אדלר כיהן כרב שכונה בנתניה. באחד הימים הביא לאחד מבעלי הבתים בשכונה מצה שמורה. הרים אליו היהודי את עיניו ושאל: "זו מצה שמורה? זו מצה שמורה?… הבה ואספר לכם מה פרוש 'מצה שמורה'…".

היה זה לקראת סוף המלחמה – פתח היהודי – בעלות הברית הפציצו את המחנה שלנו, והמטבח ספג פגיעה ישירה. הנאצים העמידו אותנו בשדה לאסוף חיטים לתוך שקים ולהביאם אל המחנה.

ידענו שפסח הולך ומתקרב ורצינו מאוד לגנוב חיטים עבור המצות, אבל ידענו כי כשניכנס למחנה, אנו עתידים לעבור חיפוש יסודי, ומי שיטפס מגניב חיטים יהרג.

ואף על פי כן, רבי, הכנסנו חיטים לכיסים…, בסיעתא דשמיא, הצלחנו להבריח אותם פנימה, חיפשנו אבנים כדי לטחון את החיטים הללו, וכשמצאנו – טחנו אותן במאמצים. אך כל זה היה קל לעומת הבעיה המרכזית שעמדה בפנינו: צריכים היינו לאפות את המצות הללו, וריח, כידוע, אי אפשר לכלוא בפינה נסתרת…

ידענו, שאוי לנו אם הנאצים יריחו את הריח ויתפסו אותנו בשעת מעשה.

היתה זו 'עבירה' נוראה גם גניבת חיטים וגם קיום מצוה…

ואף על פי כן, רבי, החלטנו לאפות…

העמדנו שומרים במעגל סביב מקום האפיה. שומרים אלו עתידים היו לפקוח עין ולהודיע לנו על כל תזוזה חריגה, אך מאחר שחששנו, שהנאצים יצליחו להפתיע אותם ואנחנו לא נספיק לברוח, העמדנו סביבם עוד מעגל שומרים, שתפקידם היה להזהיר אותנו מוקדם יותר.

"שומעים אתם, רבי" – סיים האיש – "המצות הללו היו מצות שמורות…"

הנה כי כן, רק יהודי מסוגל לחגוג את חג החירות תחת אפו של היטלר.

כאשר בא עוזה שר של מצרים וקטרג על עם ישראל וטען כי הם עובדים עבודה זרה, ממש כמו המצרים, בא המלאך, אשר תמיד נסע לפניהם, ועבר אחורנית.

בדרך כלל היה מלאך האלקים נוסע לפניהם, משום שעם ישראל צועד כעת לקראת "זכיה בלוטו", גאולה ותורה מצפות לו, ואין כל חשש שהוא ירצה להימלט…

אך כעת, בא המלאך ועומד אחריהם, ומראה לקב"ה את החלק המיוחד בעם ישראל – גם כאשר רע להם, הם עדין נותרים נאמנים לבוראם.

אותו עמוד עומד בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל", ומדגיש את ההבדל הבולט בין יהודי לגוי, ועל ידי כך "ויאר את הלילה", הוא מאיר את הקטרוג שהיה על ישראל, מצד שר מצרים.

ואכן, אבותינו הקדושים והטהורים ואמותינו הצנועות עברו את הים והלכו אחרי הקב"ה לעבר המדבר, על כך אומר להם השי"ת (ירמיה ב, ב) "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

ואנו צריכים ללכת בדרכם וללכת אחרי הקב"ה בדבקות.

וכיצד זה דבק האדם בבוראו?

כותב ה"מסלת ישרים", שעל ידי עמידה בנסיון מוכיח האדם על דבקותו בקב"ה, ובאותה מדה בה הוא מצדו עומד בנסיון – כך בדיוק נמדדת מדת דבקותו בה'.

נאמין באמונה שלמה שכל ניסיון וכל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה.

מספרים כי למלך אפריקני אחד היה חבר ילדות שגדל איתו בחצר הארמון. לחבר היה הרגל ישן, בכל מאורע שהתרחש בחייו – טוב או רע, הוא היה קורא ״זה טוב״.

יום אחד המלך וחברו יצאו לצוד יחד. החבר היה דורך וטוען את הנשק עבור המלך בכל פעם, עד שפלט כדור ופוצץ את אגודלו של המלך. כהרגלו, אחרי שראה את המצב, אמר החבר ״זה טוב״.

הפעם למלך נמאס, והוא צעק ״לא, זה לא טוב״. ובלהט הרגע שלח את חברו לכלא.

שנה מאוחר יותר, המלך יצא לצוד לבדו באזור מבודד ביערות אפריקה. שבט קניבלים תפס אותו והביא אותו עקוד לכפרם. כאשר הכינו את המדורה לבישולו, הם שמו לב לאגודלו החסר.

בהתאם לאמונתם השבטית, הם לא יכלו לאכול אדם שגופו אינו שלם ולכן שחררו אותו לחופשי.

המלך הרגיש חרטה נוראית על שעשה לחברו ומיהר לבית הכלא לדבר איתו.

״צדקת מהרגע הראשון״ אמר המלך לחברו. ״האגודל החסר שלי הציל את חיי״. המלך סיפר לחברו את כל אשר אירע וכשסיים אמר: ״ולכן אני מאוד מצטער ששלחתי אותך לכלא זמן כה רב. זה היה מאוד לא בסדר מצידי״.

״לא״ ענה החבר ״ זה טוב״!

״למה אתה מתכוון ׳זה טוב׳?״ שאל המלך, ״איך העובדה ששלחתי אותך לכלא למשך שנה יכולה להיות דבר טוב?״

ענה החבר: ״אם לא הייתי בכלא, הייתי איתך!״

מוסר השכל: קשה לדעת אם האירועים שקורים לנו בחיים הם לטובה או לא. עדיף לראות תמיד את הצד האופטימי של החיים, במקום לחפש תמיד את הצד השלילי, בין אם הוא קיים ובין אם לא – למה להתייחס אליו בכובד ראש?

יזכנו ה' שלא נבוא לידי נסיון, אולם אם יבוא לפנינו נסיון – שנזכה לעמוד בו ולדבוק בבורא יתברך!

נושא: פרשת בשלח