פרשת וארא – מלא חפניים שחין

איזהו עשיר השמח בחלקו

מעשה ביהודי ששאל את רבו: "מה זה היה להם; לדורות הראשונים, שנשאו כמה נשים, והכניסו מריבה ומתח לביתם. אנו, עם אחת מתקשים אנו להסתדר, ומה עוד עם כמה!"

ענהו הרב: "טועה אתה, מכובדי. הן גם לך כמה נשים!"

נרתע הלה ומחה בתוקף.

"לא הבנת את דברי", אמר לו הרב. "הבט נא וראה. אתה ניגש אל הקיר, מסובב ידית, ומים זורמים, חמים וקרים. פעם היתה זו מלאכת האשה, לצאת אל העין וכדה על שכמה, למלאות כד ועוד כד, ולהריק אל החבית שבבית. ליטול עריבה, ולהרתיח מים לרחצה. אין זה קל, זו מישרה מלאה!

והבישול, כיום אורך הוא דקות מספר. יש שקית מלח ושקית סוכר. תבלינים מוכנים ואבקות למיניהן. העוף מגיע שחוט ומרוט, מוכשר ומבותק. הלחם נקנה אפוי, מוצרי החלב למיניהם וסוגיהם באריזותיהם, והמקרר והמקפיא שומרים על שייריהם. כמה כח אדם נצרך בימי קדם כדי לייצר כל זאת? והבישול עצמו, בכיריים של גז, בתנור חשמלי או במיקרוגל, כמה ארך אז, באח המבוערת? מלבד ליקוט הזרדים ובקיעת העצים! ולא דברנו על שטיפת הכלים. ובאותה תקופה לא היו כלי נירוסטה, ולא ספוגיות וחומרי ניקוי, שלא לדבר על מדיחי כלים…

ועדיין לא דברנו על ימי הכביסה וחביטתה על גדת הנהר, לא על תלייתה, ולא על מגהצי הפחמים. גם לא על סוגי הבדים הגסים, הקמיטים והדוהים… ומי סורג כיום סוודרים, מי מתקן גרביים? כמה נשים היו דרושות בעבר, כדי לנהל בית כהלכתו! לא הגברים, אף לא הנשים, אינם יודעים כמה עלינו להודות על החיים הנוחים כל כך. על החשמל והגז, על אלף ואחד הפריטים השכיחים שאנו נעזרים בהם יום יום"…

אם כן, נשאלת השאלה: האמנם מאושרים אנו מאבותינו, האמנם שמחים אנו יותר, רגועים יותר, נינוחים יותר? הרי באמת אין אנו צריכים לשאוב מים, נהנים אנו ממערכת ביוב, פינוי אשפה, מכשירי בישול וחימום, קירור והקפאה. רוב טובה!

והתשובה היא: לא ולא, שאלו את הפסיכולוגים. לא היה דור מדוכא ומדופרס כדורנו מדוע, מה חסר לו? שלמה המלך בחכמתו ענה על כך בקהלת פרק ד': "טוב כף מלאה נחת, ממלוא חופניים עמל ורעות רוח". לאבותינו היתה אמנם כף קטנה של טובה, ומלאה היתה נחת. אנו, יש לנו מלוא חופניים – אבל הם בעמל כה מפרך, ובשיברון רוח. במירוץ בלתי פוסק להגדיל עוד ועוד את ההון, להרוס את החיים כדי להעלות את רמת החיים…

והמדרש שם, מקשר את הפסוק לפרשת השבוע: "טובה דריסה שדרס הקדוש ברוך הוא במצרים בכף רגלו, כביכול, במכת בכורות, שנאמר "ועברתי בארץ מצרים", ממלוא חופניים פיח כבשן של משה ואהרן. למה, לפי שבזו היתה גאולה, ובזו לא היתה גאולה".

וגאון עוזנו מרן החיד"א זצ"ל פירש את דברי המדרש, ויש בהם לקח כה נוקב לנו ולמצבנו. מדברי המדרש נמצאנו למדים, שהיה צד לומד, שמכת השחין טובה וחשובה ממכת בכורות. ומדוע? לפי שהמדרש מגלה לנו, שהשחין לא סר מן המצרים שלקו בו, ונשאר בהם עד יום מותם. האח, מה גדולה הנקמה שראינו בשונאינו, מה רבה היתה שמחתנו כשחיככו גופם בכפייתיות! מכת בכורות היתה לשעה, מי שמת מת, מי שחי חי. אבל מכת שחין, האח, כמה נפלא!

ומגלה לנו המדרש שזו השקפה מעוותת: מה איכפת לך מה קורה אצל השכן, אצל הזולת, אצל המצרי. למה לא תחשוב עליך ועל ביתך! מה איכפת לך שהמצרי סובל משחין, אם אתה נשארת עבך? שא עיניך למכת בכורות, בה אתה נגאלת, ואתה יצאת לחירות!

וזו היא, למעשה, הצרה של דורנו, דור השפע! יכולים היינו ליהנות כל כך, לשמוח בחלקנו ששפר עשרת מונים מהדורות הקודמים. אבל, אבוי, כל העת עסוקים אנו בפזילה לעבר השכנים, עמלים להשיג רמת חיים כזולת, ונותרים קרחים מכאן ומכאן: בחלקנו אין אנו שמחים, ולקו האופק אין אנו מגיעים!

נושא: פרשת וארא